אחד עשר יום מחורב

שלומית פיאמנטה על הפן הפחות נחגג של חג הפסח – מועד הכניסה לארץ ישראל

לחג הפסח שני פנים: האחד גלוי וידוע, נחגג ומוכר – יום יציאת מצרים. השני נחבא אל הכלים – מועד הכניסה לארץ ישראל.

בני ישראל חצו את הירדן בתחילת ניסן, בדיוק ארבעים שנה אחרי. הדבר הראשון שעשו בארץ המובטחת היה ההתארגנות לחג הפסח והחג עצמו.

מדוע אירוע כה מכונן, כניסת העם לארץ אבותיו אחרי דרך ארוכה והמפרכת, נותר בצל? מדוע חוגגים באופן כה מודגש את היציאה לדרך, בעוד שהתכלית שלה נותרת מעומעמת ואינה נחגגת?

כפתח לתשובה נשים לב לרמז מוזר בתחילת ספר דברים:

אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ (דברים א)

רבו הפירושים בשאלה למה נצרך מידע זה. אולם אם ניקח אותו כפשוטו, הוא אומר שההליכה מחורב – משם יצא העם – אל גבול ארץ ישראל, לוקחת אחד עשר יום. מתי יצאו מחורב? אומרת התורה בתיאור החגיגי של היציאה לדרך אחרי השלמת המשכן:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (במדבר י')

כלומר, יצאו בכ' אייר. ההליכה אמורה לקחת אחד עשר יום. מסקנה: ההגעה לארץ ישראל אמורה להתרחש בימים הראשונים של חודש סיוון.

כלומר, לא בחג הפסח מיועדת הכניסה לארץ להיות, אלא בחג השבועות! שנה בדיוק אחרי מעמד הר סיני.

עובדה זו מתאימה להפליא לאפיו של החג: הבאת הביכורים ומקרא ביכורים כתודה על הארץ, והשלמת הספירה שהחלה בחג הפסח, ביום יציאת מצרים. נוצר מבנה שלם של יציאה והגעה, ראשית ותכלית. כך גם מתאחדות ביום אחד שתי המשמעויות של חג השבועות – הארץ (חג הביכורים) והתורה (זמן מתן תורה).

כל זה, כמובן, לא קרה. לא רק בגלל חטא המרגלים, שעיכב את העם ארבעים שנה; גם כל התלונות והצמא והרעב שבדרך. אולם, ברור שזה לא מקרה שעם ישראל נכנס לארץ ישראל בפסח, לא בשבועות; לו רצה ה', היה מצווה על יהושע להתעכב עד שבועות. רצון ה' היה שהכניסה לארץ תתרחש בפסח דווקא.

מה יכולה להיות משמעות הדבר?

יתכן שיש כאן רמז מהותי לאופי התהליכי והתובעני של הכניסה לארץ ונחלתה.

חג הפסח, עם המצה קרבן השעורים של העומר, מייצג התחלת תהליך. צעד ראשון. חג השבועות, עם לחם החיטה החמץ, מייצג את ההתקדמות וההשלמה. גם בכניסה לארץ ישראל יש לעבור תהליך. הכניסה הפיזית, הראשונית, הגולמית, היא רק ההתחלה. עלינו להתעלות, להתקדם, עד שנוכל לעמוד ולומר " כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".