היה מקום לצפות לכך שאורח החיים ההלכתי יהווה מקדם הגנה משמעותי לגברים מפני עבירות מין, ובכל זאת אין פני הדברים כך. הרב רונן לוביץ כותב על אירועי השעה
רבים בציבור הדתי מוטרדים כיום משרשרת מקרים של הטרדות מיניות או חשדות להטרדות מיניות שנחשפו בתקשורת, ובהם המטרידים הינם חובשי כיפות. אינני חושב שמבחינה סטטיסטית מקרי ההטרדה בציבור הדתי רבים מאלה שבציבור הכללי. מטבע הדברים הם בולטים יותר לעין, שכן החברים בקבוצת מיעוט, שיש להם סימן זיהוי מובהק, בולטים תמיד בתוך חברת הרוב. כל אחת ואחד מאתנו התנסה מן הסתם פעמים רבות במצב בו נראה היה לו שיש דתיים רבים במקום מסוים, משום שהם בלטו בכיסוי הראש שלהם, אולם לאחר בדיקה ממשית, התברר שמספרם היה פחות מהאחוז שלהם באוכלוסייה. גם בנושא זה אין מקום למחשבה שישנן יותר הטרדות בקרב גברים דתיים.
מה שמטריד כיום ובצדק, הוא העובדה שמספר המקרים בציבור הדתי כנראה איננו נופל מזה שבציבור הכללי. היה מקום לצפות לכך שאורח החיים ההלכתי יהווה מקדם הגנה משמעותי לגברים מפני עבירות מין. זאת בשל כמה גורמים: 1. היהודי המאמין אמור להתאפיין ביראת שמים, ולחשוש לא רק מאימת החוק, אלא גם מאימת הבורא הצופה נסתרות, ולדעת כי "יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב, א). 2. לימוד התורה אמור להגן על גברים מפני נפילות בשבי יצריהם, שהרי לימדונו חכמים: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב). 3. ההלכה תובעת הקפדה על סייגים מחמירים הרבה מעבר לאלה של החברה בזמננו. כך, לדוגמה, ההלכה אוסרת כל מגע בין גבר לאישה שאינה אשתו, אף אם הוא נעשה בהסכמה, וכך היא אוסרת על ייחוד של גבר עם אישה. כיצד קורה שאנשים שומרי מצוות הופכים להיות בעלי עבירות, ומועדים בענייני עריות? האם יש מה לעשות בעניין זה מעבר לחיזוק ביראת שמים? יוסף הצדיק, מהווה סמל לאדם שעמד ביצרו, ולא נעתר להטרדה של אישה שניסתה לנצל יחסי מרות בצורה הבוטה ביותר. הוא הצליח בכך כיוון שלא היה מוכן "לעשות הרעה הזאת וחטאתי לאלוהים". מדוע קו החשיבה של יוסף אינו עובד אצל גברים דתיים, עד כדי כך שיש כאלה שאף יוזמים מזימות של זימה?
התשובה שלי שיש לחדד בעניין זה הבחנה חשובה ביותר. הן ההלכה היהודית והן החברה והחקיקה המודרניים מסתייגים מהטרדות מיניות. אולם מדובר בשני דפוסים שונים של חשיבה. בהלכה עיקר הדגש הוא על שמירת דיני עריות הנחשבים לעבירות חמורות בתורה. בתרבות ובמשפט בני זמננו הנושא המודגש הוא פגיעה בכבוד האישה ובפרטיותה, והחפצה של האישה בכך שהמטריד הופך אותה לכלי להגשמת מאווייו המיניים. להבדל זה יש משמעות מרחיקת לכת בנושא שלנו. כאשר גבר דתי ניצב בפני הניסיון של קשר פסול עם אישה הוא חושב במושגים של איסורי עריות. כשיצרו מתגבר עליו הוא אומר לעצמו במודע או בתת המודע: "מה שאני עומד לעשות איננו נורא כל כך, כיוון שהבחורה הזו היא פנויה ולא אשת איש" הוא ממשיך ומזכיר לעצמו שאפילו דינו של מי שאנס בחורה שאינה נשואה, אינו חמור על פי התורה. יתר כל כן, לפי התורה מותר לגבר לקחת פילגש. "בכלל", אומר לעצמו הדתי המטריד, "העונשים החמורים שבתורה נאמרו רק מקרים בהם התקיימו יחסים מלאים, ורק אם היו שני עדים שראו כמכחול בשפופרת".
דיני עריות אינם מהווים אפוא מחסום לגבר הדתי בפני היצר המיני הגברי או בפני הכוחנות ויצר השליטה הגברי. כמו שלעתים הוא לא מדקדק במצוות אחרות עד הסוף, כך בוודאי הוא עשוי להתפתות שלא לדקדק בדיני עריות עד הסוף כאשר יצרו תוקפו. הגורם שאמור לגרום לגבר בן זמננו להימנע משליחת יד לגופה של אישה בלא הסכמה, להימנעות מדחיקתה ודחיפתה, לזהירות מפגיעה מילולית בה וכדומה, הוא התפיסה שזהו יחס מבזה ומשפיל המחפיץ את האישה, ובכך הוא מהווה עבירה חמורה על מרכיב בסיסי ביותר של כל בן תרבות בעידן המודרני.
בחברה המעורבת והמאתגרת בה אנו חיים, דפוס החשיבה המודרני חייב להיות מוטמע עמוקות בתודעה הגברית. חוששני שבחברה הדתית ובחינוך הדתי לומדים על איסורי עריות, מדברים על יראת שמים ומתייחסים רבות לכך שאסור לפרוץ את גדרי הצניעות ולחרוג לפעילות מינית האסורה על-פי ההלכה. ברם, לא מטמיעים את הערכים המודרניים של כבוד האישה ומניעת ההחפצה של נשים. שומה על הציבור הדתי לאמץ תפיסה זו ולהטמיע אותה עמוק בתודעתם של גברים, כדי שלא נוטרד שוב ושוב ממקרי הטרדות מצערים.
הרב רונן לוביץ הוא רב היישוב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה'
