מתי מתחיל הפמיניזם? האם שרה אמנו הייתה פמיניסטית? ואולי דבורה הנביאה יכולה להתנאות בתואר 'פמיניסטית'?
ובכן, נשים חזקות, דעתניות ומשפיעות היו גם לפני היות הפמיניזם, אך הפמיניזם הוא תנועה מודרנית ששינתה את העולם, למרות שלמעשה היא תנועה צעירה מאוד, רשמית מקובל לראות את תחילת הפמיניזם בסוף המאה ה-19.
לפני היות הפמיניזם הרשמי, היו מבשרות לתנועה: אחת הראשונות שבהן היא המהפכנית הצרפתייה אולאמפ דה גוז' (1748 – 1793). היא חיברה מניפסט בשם 'ההצהרה על זכויות האשה והאזרחית' בו היא דורשת זכויות אדם וזכויות אזרחיות שוות לנשים כמו לגברים. רבים בתקופתה התייחסו לדבריה בלעג. יעברו 150 שנה עד שנשות צרפת יזכו לקבל זכות בחירה וזכויות שוות.
רוחות המהפכה וההשכלה הביאו גם את הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט (1759 – 1797) לדרוש זכויות לנשים, וספרה 'הגנה על זכויות האישה' התפרסם ונפוץ עוד בחייה.
התנועה הפמיניסטית זכתה לשמה מגבר – מקובל לראות בשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19, את ממציא השם שמקורו במילה הלטינית Femina, שפירושה אישה או נקבה. פורייה חלם על עולם אוטופי בו יהיו זכויות שוות לנשים ולגברים.
ואכן, לקראת סוף המאה ה-19 החלו נשים להתאגד בדרישה לזכויות – תנועה הידועה בשם 'סופרזי'סטיות'. הייתה זו תנועה עולמית של נשים שדרשו זכות לרכוש, לתעסוקה, להגנה מפני אלימות במשפחה, לחינוך ולהצבעה. הן נקטו בפעולות מחאה, הפגנות ושביתות רעב.
מלחמת העולם הראשונה הביאה להפוגה בפעולותיהן, ולאחריה הוחל במתן הדרגתי של זכויות הצבעה לנשים. בבריטניה, למשל, הוחלט ב-1928 על מתן זכות הצבעה לנשים נשואות מעל גיל 30 בלבד.
המאבק המתואר כאן זכה לשם 'הגל הראשון של הפמיניזם' או 'הפמיניזם הליברלי' – מאבק שמייסדותיו האמינו כי במתן זכויות שוות לנשים יבוא הקץ על בעיותיהן של נשים.
רבות מהסופרזי'סטיות ראויות שנזכור ונוקיר אותן. במסגרת קצרצרה זו אזכיר את ארנסטינה לואיזה סימונדי פוטובסקי רוז – שנחשבת ליהודייה הפמיניסטית הראשונה (1810-1892) ומהכוחות המרכזיים של תנועת הסופרזי'סטיות האמריקאיות. ב-1949 בעקבות פועלה, משתנה החוק האמריקאי ומאפשר לנשים לרשת רכוש ולהיות בעליו החוקיים של רכוש.
לצדה אזכיר את אליזבת קיידי סטנטון האמריקאית (1815-1902), שארגנה את הוועידה הראשונה לזכויות האישה (1848) וכן את האגדה בחייה – המטיפה סוג'ורנר טרות' – אשה שחורה, ענייה, אנאלפביתית, שפחה משוחררת שנאבקה למען זכויות לעבדים ולנשים. בכנס באמצע המאה ה-19, אל מול גברים הטוענים לעליונות הגברים – נאמה טרות' בלהט וטענה –
"הגברים אומרים שנשים זקוקות לעזרה לעלות לכרכרה, לשאת אותן מעל שלוליות וכו'. לי אף פעם אף אחד לא עזר, האם בשל כך אני לא אישה?! אני חרשתי, שתלתי ועבדתי קשה לא פחות טוב מאף גבר, גם הוצלפתי בשוט, האם אני לא אישה?"
מלמות העולם הביאו לשינוי במעמד הנשים – לא בשל הבנה רחבה כי נשים הן בנות חוה שוות זכויות, אלא משום שהגברים היו ברובם בחזית.
עם תום מלחמת העולם השנייה, שבות נשות ארה"בלהיות רעיות ואימהות בפרברים נוחים. נוחים עד שעמום מדכא. בטי פרידן (1921-2006), פעילה פמיניסטית אמריקאית ויהודייה, מפרסמת ב-1963 את ספרה 'המסתורין הנשי' ובו תיאור מדכא של חברותיה ללימודים הגבוהים, שהפכו לעקרות בית משועממות. הספר הפך לרב מכר והביא למאבק על תעסוקה ועבודה: דרישה לשכר שווה ולשוויון הזדמנויות בתעסוקה.
באותה תקופה סוערת של מאבקים נגד גזענות, תנועות שחרור ואנטי מלחמתיות ובעיקר – המהפכה המינית ושחרור המיניות (לפחות ברמת ההצהרה), נולד הפמיניזם הרדיקלי והביא לדרישה לשינוי שהוא מעבר לשינוי חוקי – שינוי תודעתי שיאפשר לנשים לצאת מהבית, לעבוד, להתמודד על משרות מבלי שהן או סביבתן כבולות לתפיסות מסורתיות על נשיות ונשים – אשה מסוגלת, לא לכל הנשים מתאים לחכות בבית עם ארוחת צהריים חמה, חיוך וסינר מעומלן – ולמעשה לרבות מהן החיים הללו הם כלא.
הפמיניזם הרדיקלי הוא תוצר של הבנה שהלכה והתגבשה, כי החברה האנושית רוויה במיתוסים ובאתוסים על תפקידיהם של נשים וגברים, וכי שינוי חוקי וציבורי אין בו די: נדרש שינוי חינוכי ותודעתי לגבי זכויותיהן של נשים על גופן, לגבי האופן בו מדברים על נשים ואל נשים.
מבשרת הזרם הרדיקלי היא הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר (1908-1968), שספרה 'המין השני' (1949) הוא מקור לפמיניזם הרדיקלי ובו אמרתה הידועה:
"אין אשה נולדת אשה, היא נעשית אשה".
מתוך ההבנה כי החברה מסלילה נשים וגברים לתפקידים מוגדרים מגיל צעיר מאוד, עלו ובאו סוגיות חדשות לעולם הפמיניסטי, סוגיות הקשורות לנשים שאינן מקבלות מענה משום שהן אינן בהכרח עניין ציבורי וחוקתי. כמו למשל: אלימות, פגיעות מיניות, רפואה, חינוך – למי המורה פונה בכתה? אלו מסרים מועברים לתלמידות לעומת תלמידים? מי נדרש להביא את הכיבוד? מה יחסה של המערכת הרפואית לנשים יולדות, לנשים חולות, לבעיות גניקולוגיות? כיצד ניתן להביא לשינוי בעולם שצורך מין בתשלום, שסוחר בנשים, שצורך פורנוגרפיה כדבר שבשגרה?
ברבות השנים הלך הפמיניזם והתפצל לתנועות שונות: פמיניזם מרקסיסטי, פמיניזם שחור שיוצא כנגד הפמיניזם הוותיק ממנו, בטענה כי הוא מדבר מגרונן ומבעיותיהן של נשות מעמד הביניים הלבנות, פמיניזם תרבותי הטוען כי נשים שונות מהותית מגברים וכן פמיניזם דתי.
בין כל אלה, נולד הפמיניזם הדתי-יהודי.
הפמיניזם הדתי-יהודי החל את דרכו בארה"ב ומשם יובא לישראל – כמו גם הפמיניזם בכללותו (הגם שבתנועה הציונית א"י היו מאבקים מקומיים וציבוריים למען זכויות נשים וזכויות הצבעה לנשים, שראויים למאמר בפני עצמו. אזכיר כאן את נפ"ש – נחמה פוחצ'בסקי – שהייתה ממקימות האגודה הראשונה בארץ ישראל לשוויון זכויות לאשה).
הפמיניסטיות היהודיות האמריקאיות הפנו את הזרקור אל הבית הרוחני שלהן, אל זהותן ואל שייכותן, והאירו את חוסר השוויון המובנה בין נשים לגברים בעולמה של המסורת היהודית: אי השוויון בטקס הנישואין, ועוד יותר מכך – בגירושין ובעגינות העלולה להתלוות אליה. אי השוויון בחינוך המאפשר לגברים להיות תלמידי חכמים ומכין אותם לכך מגיל צעיר, בעוד ילדות ונערות אינן מקבלות הזדמנות שווה לשיג ולשיח התלמודי.
בנוסף, הפמיניסטיות היהודיות האירו את תפיסות היסוד של עולמם של חכמים כלפי נשים – תפיסות שיש בהן פעמים רבות שיפוטיות, סטראוטיפים ומבט אל הנשים מגבוה וכאל קבוצה – ולא כאל יחידות בעלות צרכים ורצונות שונים. כך מחונכות נשים דתיות להיות 'מאפשרות' – לאפשר את המשך לימוד התורה של גברים ואת קיומה של המשפחה היהודית, מבלי להציע אלטרנטיבה או לשאול אותן לרצונן.
כמו כן, הבחינו הפמיניסטיות הללו כי מדובר בחינוך להדרה שהוא כה עמוק ומתמשך, עד שהוא נתפס כמצב טבעי: נשים אינן מבחינות שהן לא שותפות פעילות לטקסים ולתפילות גם במקומות בהן הן עיקר הטקס, או שיש להן חלק נכבד בו: שתיקתן בנישואיהן, בעת ברית ילדיהן, בעלייה לתורה של יקיריהן – כל אלו נתפסים כמצב 'טבעי' המאפשר לגברים לקיים את העולם היהודי.
נשים שונות הציעו פתרונות שונים להתמודדות עם הסוגיה המורכבת והמכאיבה. אציין כאן את רחל אדלר, פולה היימן וגו'דית פלסקו.
כאמור, הפמיניזם הגיע הגיע לישראל יחד עם עולות מארה"ב. בין הראשונות הייתה פנינה פלאי (1932-2006). היא עלתה לארץ והקימה בביתה בשנות ה-70 מניין לנשים שבו הן התעטפו בטלית ועלו לתורה.
נקודות ציון נוספות שניתן למנות הן דרכה החינוכית של פרופ' אליס שלוי, ממייסדות שדולת הנשים ומנהלת ביה"ס הירושלמי 'פלך' לבנות, שחינך לתפיסה שוויונית, ללימודי תלמוד לבנות ולפתיחת אפשרויות רוחניות ותעסוקתיות לבוגרות ביה"ס.
בשנת 1976 החלה לפעול בירושלים מדרשת לינדנבאום (ברוריה) הנחשבת כחלוצת המדרשות לבנות, ובתכנית הלימודים שלה נכללו לימודי גמרא לנשים. פריצת דרך זו הביאה ברבות השנים לפריחה בתחום לימודי הקודש הגבוהים לנשים, וכיום קיימות מדרשות רבות בעלות השקפות שונות ומגוונות; חלקן אינן מזוהות עם הפמיניזם הדתי כלל.
אחת הנשים המשפיעות על לימוד התורה הגבוה לנשים ועל שילוב נשים בעולם הדתי היא פרופ' חנה ספראי (1946-2008). חנה עודדה לימודי יהדות גבוהים לנשים, לימדה וחקרה והייתה ממייסדות ארגון 'קולך'. דבריה בנוגע למקומן של נשים בעולם היהודי עדיין רלבנטיים: "איזו מן יהדות זו כשחמישים אחוזים מעם ישראל אינו שותף לה? איזו תורה זו?".
בשנת 1986 נאבקה לאה שקדיאל כדי להיבחר כחברה במועצה הדתית בירוחם, ופנתה לבג"צ לאחר ששר הדתות ביטל את בחירתה. בשנת 1988 פסק ביהמ"ש הגבוה לצדק לטובתה והיא החלה את כהונתה ובכך פרצה דרך לנשים נוספות.
ברבות הזמן הפך הפמיניזם הדתי-ישראלי למגוון ורב פנים ודעות. הופעתו בעברית של ספרה של פרופ' תמר רוס 'ארמון התורה ממעל לה' (ישראל 2007) תרם נדבך רעיוני מבוסס לעולמו של הפמיניזם הדתי בכלל, וזה הישראלי בפרט.
ארגון 'קולך' נוסד בשנת 1997 על ידי חנה קהת, והוא מהווה התארגנות ראשונה ומסודרת לקולו של הפמיניזם הדתי בישראל. לדרישה לשוויון בלימוד, לשינוי במהלך השנים בעולם ההלכתי (גם אם הדעות בעניינים הללו מגוונות), לחשיפת פשעי מין ואלימות במשפחה ובקהילה, לבריאותן של נשים דתיות וליכולת ולבטא את עולמן הדתי והאישי.
הפמיניזם, אם כן, הוא תנועה בהתפתחות מתמדת. תנועה המשנה את העולם ודורשת לראות בנשים בני אדם לכל דבר.
סקירה היסטורית, ולו גם קצרה, מלמדת על הדרך הארוכה שנעשתה, ועל המלאכה שעוד לפנינו: מה שמובן מאליו לנו, לא היה כך לפני פחות ממאה שנה.
בתקווה שנכדותינו יגדלו לעולם שבו המאבקים של היום יהיו להן מובנים מאליהם.
