קולך בוחרת את גיבורות חנוכה תשפ"א

חנוכה הוא חג האור, אבל גם חג הגבורה הנשית, חג החירות הרוחנית, חג של בחירה באמונה ואמונה בנס. בימי קורונה ומשבר, ביקשנו להאיר את גיבורות התקופה הזו, נשים שמשפיעות אור על סביבתן, והקפדנו שגם מי שבוחרת אותן, תהיה אישה שראויה לתואר הזה.

את הנר הראשון מדליקה הרבנית יפה גיסר מעפרה, שבוחרת בחברתה, רוחמה איגרא.

"היחסים המורכבים עם הקורונה לטוב ולמוטב מאתגרים את החברה את העולם ואת כל אחד מאיתנו במעגל הפרטי והמשפחתי. כולנו גם אלה שלא חלו בנגיף מרגישים יותר בדידות כואבים את מצוקת החולים מלווים בחרדה ובאי ודאות כלכלית וכמובן יש לצערנו מי שחלו החלימו במאמץ רב ולצערנו כאלה שנאלצים להתמודד עם שכול של אנשים יקרים ואהובים.

רבים הם הגיבורים של התקופה הזו. הצוותים הרפואיים, החוקרים אנשי המחלקות האפידמיולוגיות, המורים והמורות האמהות והאבות כולם כולם כל אחד והתמודדויותיו בשדה חייו ותפקידיו כבר כמעט שנה.

הגיבורה האישית שלי לא שייכת אל המעגלים הללו, הגיבורה שלי היא חברתי רוחמה איגרא ( הרבנית ) שעשתה מן הניסיון האישי שלה מעשה של גבורה אזרחית ולאחר שהחלימה בעצמה מקורונה, החליטה לשוב ולהתנדב במחלקה המבודדת בה הייתה מאושפזת במעשה שכולו נתינה טוב וחסד. רוחמה שבה על מנת למלא בדיוק את מה שידעה שכל כך נצרך וששום צוות מקצועי אפילו המסור ביותר אינו מסוגל לתת לחולים המאושפזים הנמצאים בבידוד מוחלט ובנתק מבני משפחותיהם.

רוחמה באה פעמיים בשבוע לבית החולים הדסה עין כרם כדי לתת כח. היא באה כדי לדבר, לעודד ללוות, להיות נוכחת עבור החולים המצויים בהתמודדות רפואית ופסיכולוגית ורגשית קשה.

לתת את הלב להביט בעין הטובה ולהגיש את כוס הקפה שאין מי שיכין.

מחלקת קורנה אינה בוחרת את החולים שלה ואין לי ספק שקיים בעשייתה של רוחמה גם המימד של מפגש קרוב ומשמעותי עם כלל החברה הישראלית בלי הבדלי דת גזע דת ומין מתוך אחווה אנושית פשוטה ומתוך העוצמה האישית שלה כאשה כרבנית וכאשת טיפול.

תודה לך רוחמה, לא רבים חוזרים אל מקום הטראומה האישית שלהם, ומעצימים ומשיבים את כוחות החיים והאמונה בהם, למי שמצויים שם היום.

את הגיבורה שלי."

את הנר השני, מדליקה שרה העצני-כהן יו"ר My Israel | ישראל שלי והיא בחרה בצלמת מירי צחי-אדמה בלב אדם.

גיבורת האור שלי היא מירי צחי.

'צלמת' יהיה תיאור בלתי-מספיק בשביל מירי צחי, האישה שכתבה את ההיסטוריה בתמונות.

עם העין החדה שלה, הזריזות, ההקרבה והחריצות- מירי פשוט היתה בכל מקום. היא היתה שם כדי להנציח רגעים. היא לכדה רגעים של שמחה ושל עצב, לכדה את השגרה ואת החירום, ביהודה ושומרון ומחוצה להם. היא הגיעה לכל קריאה ולכל מקום והביאה איתה לא רק את המצלמה אלא גם את הלב ואת הנשמה. את כל כולה.

היא היתה שם, מפלסת דרך בין אנשים בנחישות ובחיוך, קופצת מעל מכוניות ונשכבת מתחת לגדרות. העיקר לתעד את החיוך, ללכוד את הדמעה, לקבל עוד זווית ועוד כיוון. להביא להמוני בית ישראל את האירועים בצורה הכי חיה והכי אותנטית שלהם. שירגישו כאילו הם שם.

בימים אלה, ימים של אור, מירי כבר לא מצלמת. החברה הטובה שלה, המצלמה, נחה, כשמירי נאבקת את קרב החיים, נלחמת בסרטן הארור שפשה בכל גופה.

כשאתם מדליקים את נרות החנוכה בחג האור, תאירו גם למירי נר של עוצמה וחיזוק, שלחו לה, לאישה המיוחדת הזו, ברכה של אהבה.

את הנר השלישי של חנוכה, מדליקה עו"ד רחל שקרג'י, הממונה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים בוחרת במנכ"לית בתי הדין הרבניים, מיכל גולדשטיין.

"מיכל מונתה לסמנכ"לית בתי הדין הרבניים בעקבות הוראת בג"ץ אשר ביקש לקדם את ערך השוויון בתוך בתי הדין. אלא שכפי שטוענים מחקרים חוזרים ונשנים, ביצועיו של ארגון שבהנהלתו מכהנות נשים הם ביצועים משופרים לעומת ארגונים הומוגניים. וכך תרומתה של מיכל, הממונה כיום על מזכירויות בתי הדין ועל אגף עגונות, אינה מתמצה בקידום מעמדן של נשים. נוסף למחוייבותה למטרה זו, ותמיכתה החברית בעובדות המשתלבות אט אט בדרגים הבכירים בבתי הדין, מיכל הביאה להנהלת בתי הדין ידע מקצועי, אווירה נעימה ומחברת, ערכים ומוטיבציה.

בתי הדין הרבניים הם יחידה קטנה שמשאביה וכוח האדם שלה מצומצמים. מגפת הקורונה העמידה בפני בתי הדין אתגר עצום, במסגרתו נערכה ההנהלה בזריזות למתן "שירות מרחוק" לציבור. לצורך כך שונו הנחיות, הותאמו משאבי המחשוב ותוגברו המוקד האנושי והמוקד הממוחשב; נוצרו סדרי עבודה חדשים לשם שילוב עבודה מקוונת תוך הכשרת העובדים ומתן מענה לדיינים; גובש מתווה חזרה לשגרת חירום במסגרת תו סגול, והובטחה השמירה על הרציפות התפקודית. זו נראית שורה ארוכה של משימות אפורות, אך היא הבטיחה את מתן השירות החיוני כל כך לציבור. מאמצים אלה נמשכו ביתר שאת גם במהלך ה"גל השני". מיכל ניהלה את המערכה מהשטח, מבתי הדין בכל רחבי הארץ, באכפתיות לעובדים עמם עמדה בקשר יומיומי ומתוך דוגמא אישית.

יכולתה של מיכל להשתלב בארגון שאליו "הוצנחה" ולהפוך לגורם חיוני ואהוב, היא מודל עבור כלל העובדים. מחוייבותה לארגון שבו היא מכהנת הפכה אותה לגורם שהכל מכבדים ומעריכים, ואת טביעת האצבע שלה למורגשת ומבורכת. זו הגיבורה שלי. "

את הנר הרביעי, של אמצע הדרך, תדליק הערב, שרון בריק- דשן מנכ"לית קולך, והיא בחרה בשרה מירב כהן כגיבורה שלה:

אור הנרות מאיר את הבית כמידי שנה. את מפגשי המשפחה ההומים החליפו ערבים אינטימיים וכולנו תקווה שבשנה הבאה נחזור לחגוג בשמחה ובבריאות. עם זאת, אתגריה הרבים של השנה החולפת, הביאו לפתחנו סיפורי מופת מעוררי השראה, מאירים בטוב ובחום.

גיבורים וגיבורות שלא הכרנו, הופיעו לפנינו והראו לנו שאנחנו טובים לא רק ברגעי חירום ושהשבר החברתי לא יכניע אותנו, כי יש בקרבנו מנהיגים שפועלים למען חברה טובה יותר. אלו מנהיגים המונעים על פי ערכים של ראית הזולת, העלאת אי שוויון על סדר היום הציבורי, הכרת הטוב ומתן מקום מכיל ומכבד לקבוצות שקולן אינן נשמע.

במחשבה על גיבורים אלו, אני בוחרת בשרה מרב כהן לגיבורת חנוכה וקורונה תשפ"א. השרה לשוויון חברתי וגימלאים פועלת בשנה האחרונה למען הזקנים והזקנות בישראל. קשובה לצרכים, לפערים וליכולות ומשפיעה בעשייתה על קביעת מדיניות שוות הזדמנויות למען האמהות והאבות שלנו, הסבים והסבתות שלנו. היא מכירה בניסיון חייהם, תבונתם ואחריותם האישית של הזקנים להתנהלות בטוחה ומוגנת בתקופת האיום הבריאותי.

השרה מרב כהן פועלת ללא הרף לקידום שוויון ושוויון הזדמנויות. חדת מטרה, מביאה שיח נקי ומלא בעשיה אל שותפיה סביב שולחן קבלת ההחלטות. כולי תפילה שהיא אור לשותפיה בבית הנבחרים.

את הנר החמישי מדליקה אפרת שוהם הילדסהיימר, יזמית וממייסדות הפורום הירושלמי למנהלות, והיא בחרה בדורית גרייבר לגיבורת הקורונה שלה.

יש לנו נטייה לחפש את הגבורה אי שם, מעבר לאופק. במעשה הרואי נועז תחת אש. ברגע שזה הכיוון, אנחנו בעצם פוטרות עצמנו מלהיות כאלו. מלראות את עצמנו, מלראות אחרות, ככאלו.

סיפורי גבורה אינם רק נחלתם של אמיצים ויודעי קרב. הגבורה בתוכנו ובקרבנו. סיפורי גבורה הם סיפורים של גילוי אחריות, של התמודדות עם אתגר. גבורה אפשר למצוא אפילו במעשה חולין של יום – יום.

לא צריך לחפש רחוק. תחפשי קרוב – בטח תמצאי.

******

לקורונה הכלכלית שרשרת הדבקה משלה. ענפים שלמים פסקו מלכת. המציאות קרסה לתוך הפערים של עצמה והרעידה בעיקר את עולמן התעסוקתי של נשים. לא רק שהן פוטרו יותר, הן גם נשאבו למציאות בלתי אפשרית ותובענית, בלשון המעטה. יש האומרים, שאת הנזק שגרמה הקורונה לקריירה של נשים ייקח עשור לתקן.

מכאן ברורה הבחירה שלי כגיבורת קורונה בדורית גרייבר, מובילת תיירות בירושלים ומורת דרך המנחילה את ירושלים בלבבות. מי שלא נתנה לקורונה שפגעה אנושות בענף התיירות להכריע ויצרה מציאות חדשה משלה.

כשמהיומן שלה נמחקו מאות סיורים וימי גיבוש, היא הסתכלה קדימה, המשיכה בעשייה וגילתה חדשנות במחשבה ובמעש. בזכות יצירתיות וכשרון רב, חן ושכל טוב, היא צלחה את המאיץ לשינוי שנחת על כולנו: ממסיבת סיור ססגונית לחגיגה משפחתית, דרך סיור אהבה רומנטי וסיור סטיילינג אופנתי, עד סיור לאקטיביסטים חברתיים. מודל לחיקוי לעצמאיות ולבעלות עסקים בהתמודדות עם האתגרים שבדרך ושינויים מחויבי המציאות. גאווה ירושלמית ממש.

את הנר השישי מדליקה הרבנית מיכל נגן, ראשת המכינה צהלי והיא בחרה בד"ר ענת גור.

ענת מרפאה אנשים.

ענת מקדישה את חייה לתקן לבבות שבורים.
היא מאמינה שבמקום שבו נמצאת הנטישה אפשר לזרוע חיבור.
היא מאמינה שמי שילדותו הייתה אלימה ללא נשוא יכול גם לחוות אהבה ושלווה
והיא מוכנה להיות זאת שנכנסת ביחד איתו למקומות הקשים ביותר.
וענת חולמת עולם ללא פחד וללא פגיעה, וחולמת תיקונים וחיבורים.
ועושה. בסבלנות גדולה, צעד אחר צעד היא מביאה מזור לאדם לאישה לחברה.
מהחדר שלה, ממנו היא לא יוצאת בכל שנת הקורונה הזאת, היא מתקנת את העולם שלנו.
מנחה את המרפאים איך להגיע אל הלבבות, איך להבין את הכאבים הכי גדולים ולהושיט יד אליהם.
איך לחבק את הילדים הכלואים בנפשות של מבוגרים מנופצים
איך להצליח לגעת בהם מעבר למה שנראה כאן ועכשיו.

ענת, היא הגיבורה שלי,
בשנת קורונה בה נפרדנו להיות כל אדם בביתו, ענת, וכל חברותיה המטפלות בנפש,
מאירות בתוכי את האמונה באדם, את החמלה ואת החיבורים.
הן מחזירות לי את תחושת הכבוד להיות שותפה למשפחה הזאת – משפחת האדם.

את הנר השביעי מדליקה יעל שבח. בעלת טור, מורה ועכשיו גם סופרת. היא בחרה בגיסתה אורית.

יש לנו נטיה ליחס תכונות גבורה לאנשים לפי נתונים פיזיים או מציאות חיים מורכבת ואולי עצובה.

אני חושבת שיש בעולמנו מגוון רחב של גיבורים, שלא לומר גיבורות.

כאלו שבמבט ראשון לא נבחין בכוחות העל שלהן, כאלו שנצטרך ממש לחפש כדי להבין שיש להן מעיין בלתי נגמר של כוח והשראה ובהסח הדעת מקיימות אורח חיים בלתי אפשרי בעין אנושית רגילה.

אני רוצה להכיר לכן את גיסתי, אורית שבח.
תושבת הר ברכה, אדריכלית עצמאית, אמא לשמונה קטנטנים, מנהלת מדרשה ואשת אברך.

אם עדיין לא נפלתן מהכיסא כשתארתי אותה זה בגלל שלא ראיתן אותה יוצאת לעבודה באחד מימי הסגרים של הקורונה כששמונת ילדיה בביתה מתפעלים בית לתפארת, כולל למידה מרחוק, הכנת ארוחות, הפעלת פעוטון ושמירה על הבית, בניצוחה מרחוק, כל זה כשהיא מפנה את בראל בעלה, אחיו של רזיאל בעלי, ללמוד תורה בכל עת שהוא יכול.

אני יודעת, רבות מכן בטח מחייכות להן וחושבות שאני גיבורה לא פחות שגם לי יש לא מעט מקומות בהם אני יכולה לראות בעצמי גיבורה.

אבל היום, רגע לפני הדלקת הנר השביעי של חג החנוכה, חשוב לי שתדעו שברגע זה ממש, מסתובבות ביננו נשים שמדליקות שמונה נרות הכוללים זוגיות, משפחה, חיי תורה, אידאולוגיה, הגשמה, רוחניות, אמהות וכמובן חברות וזמינות גדולה בכל עת.

אורית, את אור גדול. אוהבת אותך

את הנר השמיני והאחרון, כשהאור מלא ושלם, מדליקה המשוררת, המבקרת והמורה בכל סרלואי.

היא בחרה במורות, נשות החינוך שבחזית. שלא תמיד זוכות להכרה על המאמץ והמסירות שבימי מגפה וריחוק אלה, מגיעה להן במיוחד.

לך המורה באשר את.

גיבורות אמיתיות בדרך כלל לא יודעות שהן כאלה. את מעשי הגבורה שלהן הן עושות בשדה הקרב הקשה ביותר – היומיום – בעייפות, בשגרה שוחקת, באין רואים.

החברות שלי: המורות. אלה שנמצאות בחזית התקופה הזו, החזית שבעורף. אלה שמלמדות מהזום, על מחשב חבוט, ללא חדר או פינת עבודה, כי הן "בסך הכל מורות". הן מלמדות כמעט שנה מהבית, מנסות לגעת בנפשות דרך מסכים, יודעות שכל משבצת היא נשמה הזקוקה למבט שלהן. הן עובדות ללא שעות: ממירות את כל שיטות ההוראה שלהן לעבודה ממוחשבת, מכינות הכל מחדש, תוך כדי תנועה. מקבלות עליהן עוד ועוד חובות כי זו שעת חירום וכולן חייבות להתגייס. הן מלמדות מרחוק, אבל התלמידים שלהם נמצאים קרוב קרוב: איך עוזרים בלי לגעת, איך רואים בלי שהמצלמה פתוחה, איך שומעים ויוצרים קשר גם כשהקו מנותק.

הילדים שלהם, התלמידים הפרטיים, משלמים על כך מחיר יקר: אני מכירה מורה שבימי הסגר הראשון התקשרה אליה היועצת: הבת שלך לא נכנסת לאף שיעור. האמא המורה התנצלה: יש לנו מחשב אחד בבית ואני מלמדת בו כל הזמן. ממשכורת של מורה קשה לקנות מחשב נוסף. אין להן לא מחשב ולא חדר משלהן: על אותו שולחן בו יושבים הילדים הפרטיים שלהם ואוכלים או לומדים הן יושבות ועובדות, ועובדות עוד אחרי העבודה ועוד הרבה אחריה, אבל הן גאות בשליחותן: הן יודעות שעבודת קודש היא דבר לא הירואי; שבזמנים של חושך, כל מעשה הוא נר.