סיפור גן עדן כולל בתוכו את הספור הראשון בתורה של אובדן חרות, חרותה של האשה. האשה נבראה במעמד שווה לאיש, כפי שכתוב: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית, א, כז). במעמד שווה הם מקבלים מאת ה' את ברכת הפריון והשלטון על הבריאה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית, א, כח). אך לאחר החטא, עוברת האישה למעמד של משועבדת, כפי שכתוב: "והוא ימשול בך" (שם, ב, טז). האם המצב הזה אמור להימשך לעד? בכוונתי להציע שספור מעשה המיילדות מהווה מעין תיקון למצב הזה. התיקון מצביע על האפשרות של מציאות אחרת שראוי להרהר בה כשאנו מתקרבים לחג הפסח, חג החרות.
התורה רומזת לקשר בין תחילת ספר בראשית ותחילת ספר שמות, בלשון המתארת את הפריון יוצא הדופן של בני ישראל במצרים. בתאור בריאת העולם כתוב: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". הד לברכה זו של אלוקים לאדם נמצא בתאור בני ישראל במצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). פרופ' נחום סרנה רואה בניסוח הזהה כמעט, רמז לכך שבני ישראל מתחילים ביצירת מעין קוסמוס חדש ומתוקן במשך שהייתם במצרים. טיבו של הקוסמוס החדש מגולם בחוקי התורה שמאפשרים בניה של חברה בה שולט הצדק וישנה דאגה לצרכיו של החלש.
ברצוני להצביע על נקודת דמיון נוםפת בין תחילת ספר בראשית וספר שמות, והוא השימוש החוזר בשורש ח.י.ה. בבראשית כתוב "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי" (שם, ב, כ), וכאשר פרעה מצווה למיילדות להמית כל יילוד עברי כתוב על מעשיהן: " ותחיינה את הילדים" (שמות א,יז). בהמשך, כשפרעה שואל אותן: "מדוע עשיתם הדבר הזה ותחיינה את הילדים" (שם,א, יח) עונות המיילדות: "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדות וילדו" (שם, א, יט). השורש המשותף קושר בין שני הפרקים, אך קיים ניגוד בין מעשיהן של חוה והמיילדות.
במעשה של חוה בגן עדן בולט חוסר יראת שמים, כפי שמסופר במדרש. חוה האכילה את כל הבריות מפרי עץ הדעת, ורק מלחס העוף סרב לאכול. "יצאה בת קול לאלתר ואמרה לחוה ולאדם אתם מצווים ולא שמרתם וחטאתם ובאתם למלחס העוף להחטיא גם הוא, ולא קיבל ופחד ממני אע"פ שלא צויתיו ושמר גזרתי… [אלפא ביתא דבן סירא באוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמוד לה]. מה"הן" של העוף אנו לומדים על ה"לאו" של חוה (וגם של האדם).
מנגד, דווקא יראת שמים היא המניע של המיילדות לא לקיים את צו פרעה, שבו יש התנגשות עם הצו האלוקי, כפי שכתוב "ותיראנה המיילדות את האלוקים" (שמות, א, יז). גם חוה וגם המיילדות מתנסות בעמידה מול רוע, רוע עמום במקרה של הנחש, ורשע מוחלט במקרה של פרעה חוה לא עומדת בפני הפיתוי של הנחש ונכנעת; המיילדות עומדות בפני הפיתוי לציית לפרעה על אף הסכנה לחייהן. המיילדות נתונות לשליטת פרעה, אך הן לא מוכנות לדכא את החוש המוסרי שלהן, הנובע ממקור אלקי. בחוסר הציות הזה של המיילדות לפרעה אפשר לראות תיקון לחוסר הציות של חוה לדבר ה'.
הן חוה והן המיילדות מעבירות את האחריות למעשיהן לאחרים, חוה לנחש והמיילדות לנשים העבריות שזריזות ללדת. אבל ההבדל העקרוני בין המעשים בולט לעין. חוה הפרה את צו האלקים בעוד שהמיילדות קיימו את הצו האלוקי, שכרוך במוסר הטבעי הנמצא בכל אדם. השכר של המיילדות מאת ה' הוא :"ויעש להם בתים", ואבן עזרא מסביר "בעבור שלא יראו ממלך מצרים רק יראו מה' ". הפרוש המקובל של "בתים" הוא צאצאים. 'מי השילוח', פירושו של הרבי מאיז'ביצה מהמאה התשע עשרה, מוסיף מימד נוסף. הוא כותב שהמילה "בית" מורה על ישוב דעת. בשכר המיילדות יש ניגוד לעונש של חוה. העונש של חוה הוא גירוש מגן עדן, מביתה שלה, מחיים של ישוב דעת לחיים שבו היא חווה את הטרגדיה של רצח של בן אחד על ידי השני, בעוד שהמיילדות זוכות בבתים ובישוב הדעת.
לסיכום, החטא והעונש של חוה מסבירים לנו את המעבר מחברה שבה זכר ונקבה בונים יחדיו את העולם, לחברה פטריאכלית שבה האיש מושל על האישה. "והוא ימשול בך" הוא המהות של החברה הפטריאכלית, כשלגבר יש שליטה מוחלטת על אישתו וילדיו. אפשר לראות בפרעה את הקצה הקיצוני של חברה פטריאכלית: הוא מושל בכל. במקום להיות מודע לכך שהוא וכל בני אדם נבראו בצלם, הוא מעמיד את עצמו כאלהים, להחליט מי ימות ומי יחיה, כפי שהוא אומר למיילדות: "ואם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה" (שמות, א, טז). בסיפור המיילדות, שהוא סיפור של חרות אישית בתוך שעבוד, אנו רואים התנגדות המבוססת על רצון האלקים למבנה החברתי הזה. בחוקי התורה קיים חיזוק למגמה של הגבלת שלטון הגבר באשתו, כמו במקרה של אשה סוטה, שבעלה חייב להביא אותה לפני הכהנים בירושלים לקבוע את גורלה, ולא הוא זה שחורץ את גזר דינה בביתם.
תפילתנו היא שבעזרת ה' נשכיל לחזק מגמה זו של התורה ושהקוסמוס החדש שמרומז בתחילת ספר שמות יבוא לידי מימוש מלא בחג החרות העומד בפתח כדי שהוא יהיה חג חרות אמיתי לכל בני ישראל ובנות ישראל .
