איכה ישבה בדד

גיבורת הקינה שנקרא בתשעה באב משולה לאישה בודדה, הבוכה על גדולתה שאבדה. מדוע בחרו נביאי ישראל לתאר את יחסי האל וישראל כיחסים בין אשה ובעלה? ד"ר גילי זיוון שואלת האם אפשר היה ליצור דימוי הפוך.

"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם 
הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם 
שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ 
אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ 
כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה 
הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם 
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ 
כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה, א, 1-3).

גיבורת הקינה שנקרא בתשעה באב משולה לאישה בודדה, הבוכה על גדולתה שאבדה. מנחם אין לה כי רעיה הפכו לשונאיה. היא גלתה מארצה, יושבת בין זרים ואינה יכולה לעצור את פרץ דמעותיה: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי, הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב".

אני רוצה לעצור לרגע בתוך שטף המוכר והשגרתי ולשאול: למה בחר מחבר קינות איכה (ירמיהו או נביא אחר מדור החורבן) לתאר את חורבן העם כאסונה של העיר-אישה? אמנם  בשפה העברית עיר היא בצורת נקבה אך נדמה לי שקשה להסתפק בתשובה זו לאור תיאוריה המפורטים של האישה הבוגדת-נבגדת במגילת איכה ובנביאים אחרים.

מדוע בחרו נביאי ישראל לתאר את יחסי האל ועמו כיחסים בין אישה ובעלה? מהי משמעות הדימוי העובר כציר לאורך כל הנביאים ומתאר את עם ישראל כאשת איש נאמנה/ בוגדת/ נעזבת/ נגאלת ?ואת האל כגבר נאמן, תומך, כועס, מעניש  וסולח?

מדוע עם ישראל החוטא לקוד המוסרי של התורה מדומה לאישה זונה על ידי ישעיהו, "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (שם, פרק א, 22)? מדוע ירמיהו בוחר להציג את העם היוצא ממצרים והולך במדבר כאישה צעירה ההולכת אחרי אהובה בדרך ייסורים קשה, "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (שם, ב, 2), יחזקאל מתאר את חטאי העם כזנות נפשעת: "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ … וַתִּהְיִי לִי: … וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד… וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא… וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר" (שם, טז,, 7-16), ישעיהו מנחם את עם ישראל במילים: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדה" (שם, נד, 1) והושע מדמה את ימיו האידילים של עם ישראל החוזר למקורותיו לאישה הזוכה לזוגיות מושלמת עם אישהּ "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (שם, ב, 18)?

גרשון כהן בפירושו לשיר השירים ("שיר השירים באספקלריה היהודית") טען כי חז"ל העיזו לראות בשיר אהבה זה אלגוריה ליחסי האל ועמו כי הם נשענו על המורשת הנבואית המדמה את יחסי העם ואלוהיו ליחסי גבר אישה. הישראלים בזמן הקדום, טוען כהן, הכירו היטב את הפולחן האלילי ובראש וראשונה את פולחני הפוריות הקשורים למעשי זנות שהיו נפוצים בתרבויות קדומות רבות. אמנם הם דחו בחריפות תפיסות אלו, אך יחד עם זאת אנו מוצאים כי הדמיית יחסי אדם-אל ליחסי אוהב- אהובה הוא יחודי לנבואה הישראלית? כיצד? כהן סבור כי דווקא האמונה הישראלית שהשתחררה ממיתוסים אליליים על זוגיות בעולם האלוהות ומפולחנים מיניים – יכולה הייתה להרשות לעצמה להשתמש בדימוי נועז כל כך ליחסי אדם-אל או ליתר דיוק ליחסי עם ישראל ואלהיו..

על מה מעידה תרבות דימויים זו? בראש וראשונה היא מעידה על כך כי מערכות יחסים בין גבר ואשה הן מערכות ראויות ואולי אף יותר מכך. במשיכה המינית וביצירת המודל הזוגי יש יסוד חיים חיוני, מוערך ומקודש, ולפיכך ניתן לייחס ליסוד אירוטי זה  משמעויות תיאולוגיות נוספות. בלשונו של אברהם קריב:

"גם כשספר שיר השירים מתפרש על דרך האליגוריה הריהו מעיד, כי אהבה זכה בין שתי נפשות איננה פסולה מבחינת כתבי הקודש, שאילולא כן לא יכלה לשמש לבוש לאהבת אלוהים. לעולם אין המשל יכול לתת תוקף לנמשל אלא אם כן הוא עצמו בר-תוקף הוא. הערה זן חלה לא על שיר השירים בלבד, אלא על כל עיקרו של המשל הזה, שאצל הנביאים ודאי ישנו. הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותייך" מעיד נאמנה כי חסד-נעורים ואהבת-כלולות טובים ויפים בעיני הנביא, על כן ניתן לו להמשיל להם ראשית דבקותם של ישראל באלוהים" (שבעת עמודי התנ"ך, עמ' 147).

זאת ועוד, מן הדימויים הנבואיים אנו מגלים כי האידיאל של מערכת יחסים בין גבר לאישה זהו האידיאל של מערכת יחסים זוגית והדדית. כדברי הושע שציטטתי למעלה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא … תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (איזו פמניסטית לא מייחלת ליום הזה?).

לא בעלותו של האיש על אישתו היא מקור נאמנותה אלא אהבתו לה ואהבתה לו המתבטאים ביחסי אמון ונאמנות של רצון ובחירה. אלא, אליה וקוץ בה. עתה אחרי שהרחבנו ליבנו בניחוח שוויוניות והדדיות שבקשר הזוגי והתרשמנו מנועזותם של נביאינו לתאר את יחסי האל לעמו בעיקר כיחס הגבר לאישה ולא כיחסי אדון עבד או יחסי אב בן, אני מבקשת להתבונן שוב בדימוי זה ולהעלות כמה הרהורי ביקורת על דימוי זה ומה שהוא מכונן בנו, קוראותיו וקוראיו לאורך הדורות.

דימוי עם ישראל לאישה אינו "פשוט" כל כך כפי שתיארתי. מסתבר כי העובדה שעם ישראל הסורר והחוטא מושווה תמיד לאישה הבוגדת, ליסוד החלש שבקשר הנישואין מטמיע עמדות היררכיות ביחס לנשים. "נשים דעתן קלה" וכך גם דעתו של עם ישראל ההולך אחרי אפנות עבודה זרה  באות וחולפות. האישה היא יצור יפה "וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד" כדברי יחזקאל, אך קלה היא לפיתוי "וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר" (יחזקאל, טז, 13) וכך גם עם ישראל. אשתו של הושע חוזרת אליו רק בשל העובדה המבישה שלמאהביה נמאס ממנה "וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה" (הושע, ב, 9).

הגבר (שנמשלו הוא האל) אינו משתנה, הוא שומר אמונים, פודה ומציל ואילו האישה היא תמיד  כפוית טובה, בוגדת, מפתה, הרצה אחרי מאהביה. כמו שהדימוי של הזוגיות מבטא יחס חיובי כלפי אהבה וארוטיקה, כך דימוי העם כאישה זונה ובוגדת מגלה יחס שלילי כפי האשה. דימוי זה יוצא מתוך תפיסת עולם שכנגדה אנו יוצאים ולפיכך השימוש בו מחזק תמונת עולם זו. הוא מקבע סטיגמות על קלות דעתה של האשה, על  אי-יציבותה ובוגדנותה. עבורנו, קוראים וקוראות בעלי תודעה שוויונית פמיניסטית שמבקשים להציג דמות אישה שאינה רק מבטאת חולשה, התפתות ואי-יציבות, דומה כי דימויי האישה בספרי הנביאים האחרונים מציבים אתגר לא קל.

איך מעצימים פסוקים כמו "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע, ב, 22) ומה עושים עם עם דימויי האישה הנואפת, הסוטה והמפתה?

העובדה שרוב מוחלט של הנביאים והסופרים היו גברים והעובדה שנבואות אלו נכתבו בעולם פטריארכלי והיררכי מובהק כשהאישה היא ה"אחר" (המפתה והמדיח) האולטימטיבי – לא מקלה על העבודה המחכה לנו בניסיון להתאים נבואות, סמלים ודימויים אלו לעולמנו הדתי והחברתי. עם זאת אני מאמינה שמודעות לפרדוקס החינוכי שבדימוי הזוגיות עשויה אולי להיות ראשיתה של קריאה חדשה באיכה, הושע, ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, מיכה ונביאינו האחרים.

כשנשב השנה על הרצפה בבית הכנסת ונקרא מגילת איכה אולי נחשוב גם על דימוי חד-צדדי זה של האישה, נזכר בכך שגם החברה בימינו לא מצליחה למחוק דימויים אלה מתודעת רוב בני-האדם, נחשוב על אותן נערות בשולי החברה השׂבעה שמצאו עצמן מתפרנסות מהמקצוע העתיק של מי שאין להן מוצא אלא למכור גופן ל"כל עובר" (יחזקאל, טז, 13) ו… אולי גם ננסה להפעיל את הדימיון ולחשוב על סיטואציה הפוכה המסמלת את החורבן, שבה אישה צנועה ונאמנה בוכה על בן זוגה שסרח…