שני מוטיבים מרכזיים בונים את תכניו של חג זה: מוטיב הגבורה ומוטיב הנס. המרכזיות והיחס שבין שני המוטיבים משתנה מדור לדור על פי הזמן וההשקפה. הפיוט האשכנזי "מעוז צור" סוקר את ההיסטו־ ריה של עם ישראל ואת ההצלה שבאה לו בכל פעם מידי הקב"ה. אימוץ הפיוט הזה כחלק מטקס הדלקת הנרות מלמד על תפיסת החג כסמל להצלה של העם ממצוקותיו בכל זמן ובכל מקום, בבחינת "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". מעניין שאצל הספרדים ובקרב עדות המזרח נהוג לומר את מזמור ל' בתהילים, "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". כאן נשמרת נאמנות לנושא טיהור המקדש והמזבח כמוטיב מרכזי. בימי הביניים הייתה הפרשה של מלחמת החשמונאים וניצחונותיהם ידועה היטב ליהודים רבים, משום שנהגו לקרוא בציבור בשבת חנוכה את מגילת אנטיוכוס שנתחברה בארמית ותורגמה לעברית, ומאוחר יותר גם לשפות אחרות (המגילה נכתבה כמאה שנה לפני חורבן בית שני).

המהר"ל ( 1605-1525 ) מלמד בדבריו (חידושי אגדות לשבת) שצירוף נס פך השמן לחגיגות בא להבליט את הצד הנסי שבאירועי החג, כדי שיהיה ברור לכל שמה שארע, כולל הניצחון הצבאי, בא מאת ה'. גם ילקוט החכמה מציין שמעשי הגבורה עלולים להביא לתחושה של "כוחי ועוצם ידי", ולכן ציוו לפרסם דווקא את הנס של פך השמן, "לומר לך כי גבורת החשמונאים כמוה כנס השמן, ושניהם כאחד מהשמים הם". בחסידות (מאמצע המאה ה 18- ) ראו בהדלקת הנרות ובפרסום הנס את עיקר החג. בנר ראשון היו רבים נוהגים לנסוע לצדיק להדלקת נרות. המגיד אברהם מחסידות טריסק הגדיל לעשות והדליק חנוכיית כסף גדולה שנדרשו כמה גרמי מדרגות כדי לעלות ולהדליק את נרותיה. נראה שבתקופת הגלות הארוכה הייתה נטייה להדגיש את הנס ואת הדלקת המנורה, ואילו החלק של מלחמת החשמונאים ביוונים התעמעם מעט. יש טוענים שמוטיב הגבורה הוצנע כדי שלא להבליט את שמחת היהודים ממפלת הגויים. כמו כן, בגולה בקהילות אשכנז היו לילות חנוכה ארוכים וקרים, וההתכנסות המשפחתית בבית צמצמה את השהות בחוץ בשעות קור וסכנה. יתר על כן, הזמנים היו קשים ושינוי לא נראה באופק, וייתכן שבשל כך בחרו להדגיש את מוטיב הנס, כציפייה קולקטיבית להתרחשות של נס גם בימיהם.

בסוף המאה ה 19- , עם ההתעוררות הציונית, החלו להישמע במזרח אירופה קולות שמדברים בזכות החשמונאים ורואים בהם דגם לחיקוי. בוועידת קטוביץ' הציע הרב שמואל מוהליבר, מראשוני תנועת חובבי ציון, להפוך את חג חנוכה באופן רשמי לחג כללי של התנועה. הצעתו לא התקבלה, אבל נשפי חנוכה הפכו לאירוע מרכזי באגודות הציוניות באירופה ובארצות הברית; אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, כותב בעיתונו "השקפה": "החשמונאים נטלו גורלם בידיהם, ואילו יציאת מצרים נכפתה על העם הר כגיגית… חנוכה הוא 'זמן חרותנו' ולא פסח!"; הרצל מסיים את ספרו "מדינת היהודים" במילים: "המכבים יקומו לתחיה"; הרב קוק בחנוכת בית המדרש למורים מזרחי בחנוכה תרצ"ג מדבר על היותנו בנים לחשמונאים, אך מדגיש את הצד שבקדו־ שה: "אסור לנו לשכוח את המלחמה שהייתה לנו פעם עם תרבות יוון, ושהיא לא פסקה עד היום…

חייבים אנו לזכור כי בנים אנחנו לאותם גיבורים שמסרו נפשם על שמירת הקודש"; ביאליק בשירו "למתנדבים בעם" משווה את המתיישבים לחשמונאים ורואה בהם את בני המכבים: "חשפו האור! גלו האור!… נחשפה נא שכבות האורים הרבים! הוי, בני המכבים!"; ז'בוטינסקי אומר לחייליו בלגיון היהודי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשו־ נה: "כמו המכבים בשעתם נירשם גם אנו הלגיונרים בדברי ימי העם העברי… נוכיח לכל העולם, כי בעורקינו עוד נוזל דם גיבורנו הקדומים"; בוריס שץ, מייסד בית הספר הלאומי לאומנויות בירושלים (בצלאל היום), עיצב פסל של מתתיהו הקנאי כסמל לדור הציוני שלוחם, יוזם ומגן על כבודו. בפסל ניצב מתתיהו מעל לחייל יווני כשחרב שלופה מונפת בידו האחת וידו השנייה מורמת ומצבי־ עה. פסל זה היה המרכז של חגיגות חנוכה ב 1908- ; גימנסיה הרצליה קבעה לה את מודיעין, ערש משפחתם של החשמונאים, כאתר עלייה לרגל של תלמידיה; בתל אביב נהגו לציין את חנוכה במרחבים החיצוניים של העיר בטקסים קבועים שכללו מסרים לאומיים. הדבר בא לידי ביטוי בנאומים, בשירים, בנשפים ובתהלוכות לפידים.

עם הקמת המדינה והמלחמות הנמשכות מציין הרב גורן בהיותו הרב הראשי לצה"ל שחג חנוכה כולל שני מוטיבים, האחד הוא הניצחון המלחמתי, והשני הוא הנרות המפיצים אור רוחני שקורא לחופש ולדרור. הוא משווה אור זה לאורו של עמוד האש שהוביל את בני ישראל במדבר והביא לשחרור מעול העבדות. ועוד הוא מוסיף: "ברוח החשמונאים המתעור־ רת מחדש, כבשנו כל שעל מאדמת הקודש" (מחניים לד). הרב אבינר בספרו "טל חרמונים", שיצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים (תשנ"ט), משווה בין חגיגות החנוכה לחגיגות העצמאות של היום. ובעקבות רבו, הרב צבי יהודה קוק, הוא רואה בניצחון הצבאי, אז כהיום, נס אלוקי, נס שבו מתגלים גבורתו וכוחותיו של האדם היהודי. הוא אף מזכיר את השתתפותו של הרב צבי יהודה במצעדי יום העצמאות משום שמדובר בנשק ובלוחמים המיועדים למלחמת מצווה. מרוץ

הלפיד שמתחיל במודיעין מצוין במאמרה של פרופ' עליזה שנהר (כסלו תשמ"ג אורנים) כדוגמה לכך שחג חנוכה במדינת ישראל מתקשר לרגש התחייה הלאומית ולגבורת ישראל. ואכן, מרוץ הלפיד התקיים בקהילות רבות בארץ כחלק מחגיגות החנוכה, והתנועה הקיבוצית בכלל זה. בקיבוץ כברי החלה מסורת זו ב 1960- , כשהמרוץ הוקדש להתיישבות בגליל, וב 1980- החל המרוץ בדגניה והוקדש למפעל ההתיישבות הקיבוצי. גם בקיבוצים הדתיים נכנס מנהג זה, כשבכל שנה המרוץ מוקדש לנושא ערכי מוסרי, כגון קליטת עלייה, קיבוץ גלויות, צה"ל, ערך הנתינה וההתנדבות וכו'. יש לשים לב שהמקור למנהג זה הוא יווני–אלילי, ובסקטורים מסוימים שוללים זאת מכל וכל ורואים בכך המשך להתייוונות. ( בסדנה שהתקיימה בגבעת חביבה ( 1986 עולות כמה דילמות באשר לדרכי קיום החג. הנחת היסוד היא שיש מחויבות להוסיף לברכות המסורתיות אמירות חדשות כדי לתת לחג משמעות רלוונטית. "שתי נקודות קשות לנו: על הנסים והנפלאות שאין הם אמונתנו… ו‘שעשית‘ כלומר שהתשועות, שהמעשים, באו מידי שמים ולא מידי מעשה האדם… כבנים לחברה ציונית מגשימה שלא חיכתה לחסד ולנסים משמים, אלא לקחה את גורלה בידיה…

איננו יכולים להסכים להכרזת החג המסורתית" (אהוד רבין). בכנס עלתה הצעה להקדיש ברכה נפרדת לכל נר ונר, ולהדגיש בברכות אלה את הערכים החשובים לאותה חברה. מכאן שטקס ההדלקה מחייב הדלקה של כל שמונת הנרות ביום החג. ואכן, מנהג זה נכנס ברוב הקיבוצים. מתוך הטקסטים ששימשו בסקטור החילוני לטקסי הדלקת הנרות בולטת ההסתכלות על המכבים כמורי דרך, כדגם לחיקוי. המכבים מסמלים את השאיפה לעצמאות, את האקטיביזם, את עוצמתו של האדם ואת נכונותו להילחם על חירותו הרוחנית והפיזית. אין התייחסת למעור־ בות האל, לנס פך השמן, להשגחה וכד'. השמן והמנורה מגויסים אף הם אל מלחמתו של האדם ואל גבורתו. האלוהים בחוץ. באותה שנה (חנוכה תשמ"ג) התפרסם בעלון טירת צבי: "מפני שכל כולו של חנוכה עומד בסימן הגבורה של החשמונאים, הקפידו חז"ל שלא לקרוא לחג בשם חג החשמונאים או חג המכבים. זאת כדי למנוע הפיכת מעשה הגבורה של אדם בשר ודם לפולחן אישיות, כמקובל בעמים אחרים". הציבור הדתי–לאומי מאמץ את שירי חנוכה החילו־ ניים, אך משנה בהם את השורות הבעייתיות. למשל, במקום "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" שרים "אשר חולל ה' למכבים".