11.5.23 / אתר כיפה
163 תלונות על הטרדה מינית התקבלו מבנות השירות הלאומי. הן יוצאות לראשונה מהבית ומן החממה ואיש לא נמצא שם כששכן מטריד זורק הערות בחצר או כשהמנהל שואל שאלות אישיות מדי בהפסקת סיגריה. מה אפשר לעשות? הרבה מאוד.
"איפה הבת שירות? תקראו לבת שירות"! את הקריאה הזו רבים מקוראי הטור הזה יזהו. היא נשמעת באלפי בתי ספר, מתנ"סים, תנועות נוער, בתי חולים ומוסדות טיפוליים ושיקומיים. למשמע הקריאה, תגיע במהירות, כולה חדורה מוטיבציה ורצון טוב, נערה בת 18, 19, נכונה למלא את משימתה.
"זה מתחיל מזה". אומרת ד"ר כרמית קלר, שערכה מחקר עבור המשרד למשימות לאומיות. "אין לה שם, אין לה שייכות, זהות, הורים, היא בת שירות. כלי. האובייקטיפיקציה מתחילה משם". המחקר הזה הוצג בדיון שהתקיים אתמול (ד') בוועדה לקידום מעמד האישה שכינסה יו"ר הוועדה, ח"כ פנינה תמנו שטה. הדיון התקיים בנוכחות השרה אורית סטרוק, שיזמה את המחקר, ועושה יש לציין, עבודה חשובה בתשומת הלב שהיא מעניקה לשירות הלאומי.
לפי נתוני המחקר של ד"ר קלר, בשנה 2022 התקבלו 163 תלונות על הטרדה מינית של בנות שירות לאומי. מתוכן, אומרות הרכזות, 10% הם מקרים קשים. קחו רגע לעכל את המספרים האלה: 163 בנות צעירות, בוגרות אולפנות ותיכונים, הדס, מוריה, תאיר, ומיכל, אתם מכירים אותן, שיצאו לראשונה מהבית ומן החממה המגוננת של בית הספר והמשפחה אל החיים בדירת שותפות, צעירות בשליחות המדינה, ספגו הערות מעליבות, הטרדות, חיזורים, נגיעות בלתי הולמות. אחת מהן עברה אונס בדירת השירות שלה, על ידי אורח מהיישוב, המקרה עוד בטיפול.
מפעל השירות הלאומי הוא מפעל אדיר וחיוני, לעשייה של הבנות יש תרומה בשתי תנועות – החוצה ופנימה. היא מסייעת למערך המטפל והמחנך, חוסכת כוח אדם ומשאבים, תורמת למי שזקוקים לה, וגם מעצימה את הצעירות, מאפשרת להן לתרגל מנהיגות ועצמאות, ומרחיבה קשרים חברתיים לשנים. תמורת כל זה חובתה הראשונה של המערכת היא לדאוג למוגנות שלהן.
שולחים אותן אל השירות הלאומי בתחושת גאווה, שליחות, מתרגשים מעצמאותן החדשה, סומכים עליהן לגמרי שיעניקו מכישרונותיהן, שכלן מסירותן לילדי החינוך המיוחד, לנכים, לחולים בבית החולים, לחניכים בתנועת הנוער. אבל במקביל הן נכנסות לתוך סביבה פרוצה לחלוטין, דירה ביישוב או בעיר, במקרים רבים בשכונות קשות, מוחלשות. איש לא נמצא שם כששכן מטריד זורק הערות בחצר או כשאדם מפוקפק עוקב אחרייך. איש לא יודע מתי שבת בלילה אל הדירה.
בצה"ל, המושמץ תדיר על ידי ארגונים שמרניים למיניהם ורבנים, ומוגדר כ"מקום מסוכן", יש נהלים ברורים האוסרים לבנים להסתובב ליד מגורי בנות. ולפחות כשאני הייתי מורה חיילת, נאסר עלינו להיות מחוץ לדירה אחרי השעה 23:00. ביקורי פתע שבועיים של משקית ח"ן, הבטיחו שנקיים את הכלל הזה או לפחות נבקש אישור להפר אותו. וכשנתפסנו אוכלות גלידה בטיילת בטבריה בלי רשות – עלינו למשפט.
זה לא שצה"ל הוא גוף סטרילי מהטרדות, דו"ח מבקר שנחשף בדיון שהתקיים בדיוק יום קודם לכן, באותה וועדה, חשף ש 70% מההטרדות המיניות בצבא נעשו על ידי מפקדים, אלא שהכללים שם ברורים, ובשנים האחרונות הושקעו מאמצים רבים בהטעמת המודעות להטרדות ופגיעות מיניות, שיפור ההליכים של התלונה, נציגות יוהל"ם ביחידות ועוד. וממילא בנות דתיות לרוב משרתות בתפקידים איכותיים ובסביבה שמכבדת אותן. בנות השירות משובצות למקום עבודה אזרחי ונתונות לחסדיו של רכז או מנהל, שלא כפוף לעמותת השירות הלאומי ואי אפשר להחיל עליהם סנקציות מבלי לפתוח בהליך פלילי .
הדיון בוועדה הבוקר הציף סיפורים רבים של חברות קרובות ורחוקות. כמו שותפה שלי לדירה מפעם שהחוויה האינטימית הראשונה שלה הייתה עם רכז במתנ"ס, היא הייתה הלומה. לא הבינה מה התרחש, ובדיעבד סחבה טראומה שנים. חברה אחרת שהציקו לה מאוד בשירות, והיא עד היום בשנות הארבעים שלה, לא יודעת לומר "אם זו הייתה פגיעה מינית ממש". אחרות סיפרו על מנהלים שאמרו "זה רק מגע אבהי, מה את רוצה".
המשותף לכולן, אומרת ד"ר קלר, הוא חוסר היכולת "לשיים" – לקרוא בשם למה שעברו. מהסיבה הפשוטה שהן לא באות מעולם המושגים הזה. חלק מהבנות בכלל לא התנסו בחברה מעורבת. למדו באולפנה היו בתנועת נוער נפרדת, והושלכו לתוך סיטואציה עם אנשים בוגרים, מנוסים, שהנערות התמימות הללו הן טרף קל עבורם לתרגל גבריות. הן שמחונכות לערכיות ולמסירות, עסוקות בתכנים שהן אמורות להעביר או בסיוע המקצועי שהן נותנות, בסל הכלים שלהן אין אסרטיביות ולפעמים היא נתפסת בעיניהן כחוצפה כלפי מבוגרים.
לוקח הרבה זמן להבין שעברת פגיעה מינית. נתוני המחקר הציגו מקרים שנעים לכל אורך סקאלת החומרה אבל גם הקלים שבהם לכאורה, לא נעימים. למשל קשיש שאומר "את כל כך יפה, אני רוצה להחזיק לך את היד" (קשישים, תתפלאו, צוינו במחקר כמועדים להטריד באופן מיוחד, עניין של פער הדורות אולי). מנהל שיוצא להפסקת סיגריה עם בת השירות, מתיידד איתה, ולאחר כמה הפסקות כאלה, חוקר אותה על החיים הפרטיים שלה. כדתייה, כאישה, באופן שלא נעים לה, שיח שמרקד על קו הגבול שבין שיחת רעים לחדירה לפרטיות. והיא לא יודעת לומר לו: אתה לא חבר שלי. אתה המעסיק שלי. לא ראוי שתדבר איתי על נושאים כאלה. אימא לבת שירות סיפרה, שלאחר שבתה הותקפה מילולית על ידי בכיר ברשות והתלוננה בפני מעסיקיה, איימו עליה שאם תעזוב לא ידאגו לה לתקן במקום אחר והיא תיפלט מהשירות.
מה אפשר לעשות? הרבה מאוד. קודם כל לתת את הדעת על היכולות של הבנות: להעביר אותן סדנאות להתמודדות עם הטרדה ולתת להן כלים עוד לפני שדרכו במקום העבודה החדש. להוסיף סעיף בתקנון המאפשר למי שחשה לא בנוח, מובסת ומוטרדת בשירות, לעבור מקום מבלי לייבש אותה בבירוקרטיה ארוכה – קודם לעבור, אחר כך לחקור. למנות רכזות לטיפול בהטרדה מינית במשרה מלאה, לא בנוסף על תפקידן. למנוע ממקומות שדווחו עליהם כמסוכנים לקבל בנות שירות. זו זכות להיעזר בהן ולכן מקום בו יש מי שמהווה סכנה על שלומן, לא יזכה ליהנות מהשירות המסור שלהן.
נערות בגיל 18 נושאות פנים אל האופק בהמון תקווה וחלומות אנחנו לא רוצים לשחרר אותן אל העולם הגדול מתוך חוסר אמון וחשדנות באנשים. להפך, נצייד אותן באופטימיות ואהבת אדם, ברצון לתת ולתרום אבל בביטחון מלא שיש להן גב, שלא נדמה להן, עם הידיעה שעיננו צופות בהן, ואם מישהו ינסה לפגוע בהן יש להן לאן לפנות. המערכת בצד שלהן. וגם הצדק.
