הדסה בן ארי מפרדס חנה, אם לשבעה, נשואה לחנן, התעוררה בשמחת תורה לאזעקות והבהילה את הילדים למקלטים. כמו כולנו גם היא מנסה לתווך לילדיה את המצב החדש, את האובדן ואת העוז. מהשאלות הסקרניות של ילדיה היא הבינה שיש להם צורך עמוק להתחבר ולהבין ויזמה את #מלחמה_של_גיבורים, פרויקט התנדבותי שמעלה בכל יום סיפור גבורה אזרחי או צבאי לדף הפייסבוק. מתורגם לצרפתית ואנגלית ומופץ לקהילות בעולם.
הדסה, שפעלה מתוך האמהות שלה, בחרה באמא שלה.
גיבורת האור שלי היא אמא שלי, הניה רגב.
בדור הזה, הבנות שמטופלות בילדים רוצות להיעזר באימהות שלהן, למסור לידיהן המנחמות את הנכדים והנכדות, אבל הסבתות של היום הן לא הסבתות של פעם, מדובר בסבתות עסוקות. הן עובדות, הן מבלות, הן מפתחות תחביבים וחיי חברה. וכשהן לא עובדות הן נופשות.
הסבתות של היום לא מוותרות על עצמן, אבל גם לא מוותרות על הנכדים. זה אתגר וגם לימוד גדול עבורנו הצעירות. איך להיות תמיד אישה שלא מוותרת על עצמה.
למדורה הזאת, או לנר, אני רוצה להוסיף שמן: לסבתות של היום יש גם אימהות לטפל בהן.
בכל פעם שאני מדברת עם אמא שלי, היא בדרך לאמא שלה, או בדיוק חוזרת ממנה. לפעמים היא עוזרת לה עם ניירת ולפעמים סתם לוקחת אותה לבית קפה. לא קל להדביק את הקצב של סבתא שלי, שהיה גבוה עוד בימי המחתרות ונשאר כזה עד היום, אז האתגר גדול פי שניים.
אמא שלי, הניה רגב, היא גיבורה אלמונית, גיבורה שקופה בדיוק כמו נשות המילואימניקים. היא שם כדי לטפל ולעזור לאמא שלה ולכלות שלה שהבעלים שלהן מגוייסים, ולתינוקות שלהן, והיא עדיין צריכה לעבוד ולהיות אישה ב 2023. אם זו לא גבורה, אז אני לא יודעת מה כן.
תודה לך אמא, שהבאת אותי לעולם ושאת עדיין ממשיכה לחייך אליי ולפרגן לי בלי סוף, למרות שהבאתי שבעה ילדים אנרגטיים בדיוק כמוני. בפנסיה, אולי, תנוחי מכולנו.
