נר שמיני ואחרון. במשך שמונה מי החג הצללים נלחמו באורות אבל האור הלך והתגבר והוא מילא פינות אפלות ועצובות. מאיר חליפות, פעם כנר נשמה, פעם כלפיד לפני המחנה.
את הנר השמיני מקדישה הדר גלרון יוצרת ושחקנית בינלאומית לתאטרון קולנוע וטלוויזיה לדור העתיד:
כשנהייתי אמא בפעם הראשונה, הסתכלתי על הבת שלי, נעמה, בקושי בת יום. הייתי נרגשת וקצת מבוהלת מגודל האחריות והמעמד החדש, ונעמה מצמצה מצמוץ ארוך ארוך והסתכלה עליי בעיניים בנות שלוש שעות ועוד מיליון שנים, וכמו אמרה לי: "אמא, אל תדאגי…"
והיא באמת הצליחה להרגיע אותי.
נעמה היום בת 23. סטודנטית לפסיכולוגיה באיטליה. כשהכל התחיל היא חזרה ארצה עם ירדן, האיש שלה (גם הוא סטודנט באיטליה) כדי שיתגייס (הוא לוחם, לא קיבל צו 8, אך מבחינתו זו לא הייתה באמת שאלה).
נקודת האור הכי גדולה שלי, ללא כל ספק – היא הילדים. שלי, שלנו.
הדור הזה, דור הטיק-טוק, שחשבנו לתומנו שהגשנו לו את העולם על מגש של מרשמלו, חשבנו שאין לבני הדור הזה דאגות, ואם יהיו אז אנחנו נעזור ונפתור. כמה טעינו..
וכמה אני רוצה להודות לילדים המדהימים שלנו. לדור הזה שיש לו ייעוד שלא יכולנו לדמיין.
היום מדליקים את הנר השמיני , ושמונה הוא מספר 'מעל הטבע' ואכן נדרשים כוחות מעל הטבע, כדי לעבור את התקופה הזאת, להכיל את הכאב האינסופי, ולצאת ממנה אל האור.
*סליחה*
סליחה, ילדים שלי
ילדים שלנו.
נרדמנו בשמירה.
ועכשיו
במקום שאנחנו נדריך אתכם,
אתם הדור שסוחב אותנו
ואת חולשותינו
על כתפיו.
עצמנו עיניים, אטמנו אוזניים
שמנו לכם משקפיים ורודים
על העיניים
ועודדנו אתכם לחלום,
וחלמתם
עד שהתעוררנו כולנו
בבום.
*תודה*
תודה ילדים שלי
ילדים שלנו
שלא התפרקתם
גם כשאנחנו כן.
תודה שהכרחתם אותנו לקום
למענכם
ואז גילינו
שבין שקיעה לזריחה
הפכתם אתם
להיות המבוגרים האחראים
תודה שלא הפסקתם
להאמין
שיהיה כאן טוב,
ויהיה.
בזכותכם.
