אל המקום המיוחד והעל-זמני השמור למרים הנביאה בקרב נשים, נחשפתי לראשונה לפני שנים לא מעטות במפגשים עם מסרניות, ששיתפו בנוכחות של מרים הנביאה בחייהן, ובתפילה המיוחדת הנושאת בקשה למרים ולבאר המתגלגלת, הנאמרת על ידן בכל מוצאי שבת.
בפרשת "חוקת" אנו נפרדים ממרים: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר, כ, א).
חז"ל מספרים שעם מותה נעלמה גם באר המים ממנה שתה העם, במשך שנות נדודיו במדבר. "הַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁאָמְרָה שִׁירָה עַל הַיָּם… שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה " (מדרש תנחומא, במדבר ב׳:א׳). וכן: "בארה של מרים… וחוזרת ומתגלגלת עם ישראל במדבר" (תענית ט ע"א).
לצד המדרשים, באר מרים וסגולותיה תופסות מקום מתמשך בתודעה, בתפילה ובזיכרון הקולקטיבי עתיק היומין של נשים. ידע העובר מדור לדור, מאם לבת ומסבתא לנכדה. מסורות על-פה שהועברו בלדינו, ביידיש, נשים שהיו יוצאות במוצאי שבת לחפש את הבאר בנהרות אירופה.
בדורות הנוכחיים, החווים את קטיעת רצף ההעברה הבין-דורי, התעמעמה גם דמות מרים הנביאה. אולם בשעות משבר נוכחותה מתעצמת. כך קרה גם לאחר טבח ה-7 באוקטובר. בהתכנסויות תפילת נשים ברחבי הארץ מאז הטבח הנורא וחטיפת אחינו ואחיותינו, שב ומתפרץ זיכרון דמות מרים ותכונותיה. מנהיגותה מסוככת כמקור לאחיזה, לאופטימיות, לתקווה ולהשראה.
כך בכיכר החטופים מהדהדת רינת לוק, דודתה של שני לוק ז"ל שנרצחה ברעים ב-7 באוקטובר וגופתה חולצה לאחר 7 חודשים: "אני מרגישה קשר למרים הנביאה, האישה הזאת היא פלא. כולם יוצאים ממצרים, אין זמן, ילדים, בלגן, ולכן כולם לוקחים מצות, מזוודות, ציוד. והם כולם עם פחד בלב, מה יהיה. אבל מה היא עושה? היא קודם כל לוקחת איתה תוף, תוף מרים, שאיתו היא תשיר ותרקוד בקריעת ים סוף. כי היא כבר יודעת שיהיה טוב, היא מבטאת תקווה ושמחה עתידית".
רינת משתפת ש"מעבר לכוח שנתנה לי שני באותם ימים קשים מנשוא, קיבלתי גם כוח ממרים הנביאה שהתחברה לליבי ברגע שידעתי שעליי לדבר. הרגשתי תשוקה עזה להביא את עוצמתה האדירה של הצדיקה מרים המרוממת לא מורמת מעם כי אם מרוממת רוח העם"… יצאתי לכיכר שעדיין לא היתה קרויה כיכר החטופים ונשבר ליבי לנוכח הקריאות האחידות : עכשיו! עכשיו..מתוך השבר שלי ושל נשים נוספות שישבו סביבי, הבטתי על הכיכר העצובה כ"כ ולרגע קטן יכולתי לראות מעגלי אנשים שמחים ורוקדים כי כולם חוזרים!… עצמתי את עניי ונשמתי עמוקות. והנה, בעיני רוחי מרים הנביאה אוחזת בתוף. בתוך המולה ובהלת היציאה הבחירה של מרים בתוף הקטן היא סמל לדורי דורות של נשים אוחזות בתוף. שהיא אנרגיית השמחה העתידית העומדת מוכנה לרגע הגאולה".
על-פי במדבר רבה (א, ב), בזכות שירת מרים – הגעגוע, ההודיה והתפילה בים סוף – זכו ישראל שתתגלה להם הבאר, בארה של מרים, שהלכה איתם ארבעים שנה והשקתה אותם. האמונה המוצקה והתקווה הבוטחת בעתיד, מהדהדת בשירת מרים, והן שיביאו להווה טוב יותר.
בעתות המשבר הגדולות כאשר האינטלקט קרס והטקסטים הקנונים נאלמו דום, מקיצה בטבעיות ומתעוררת המסורת על כנה, ונוכחותה המתמשכת של מרים מעניקה את תחושת השייכות וההמשכיות, את העוצמה שבתפילה הנשית לאופק בהיר.
חשיבות ההכרה בתורת הנשים ובנוכחותה העל-דורית, כמו גם הצורך החיוני בהשבתו לתחייה של רצף ההעברה הבין דורי, הולכים ומתבררים וטוב נעשה אם נטה להם את אזננו.
ספרה של עליזה משיח לביא ד"ר עליזה לביא עכשיו תורך (כנרת זמורה) יצא לאור באנגלית Iconic Jewish Women באמזון ובהוצאת גפן.
