בפרשת ויחי בוחר יעקב מי יוביל את העם המתהווה, מי ינהיג. יעקב בוחר ביהודה, ובבחירה זו הוא גם מבטיח לו שההנהגה והשלטון לא יסור מזרעו. מה מאפיין את הנהגתו של יהודה, על פי המסופר לנו בספר בראשית? ומדוע לא נפסלה מועמדותם של ראובן הבכור ויוסף הבן המועדף? סיון יעקובסון עונה על השאלות
"ובני ראובן בכור ישראל – כי הוא בכור, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכרותו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכורה. כי גבר יהודה באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף" (דברי הימים א', פרק ה', פס' א-ב')
הפסוק בדברי הימים, כמו גם הברכות לבנים כפי שהן מופיעות בפרשת ויחי, חושפות טפח מתוך מהלך הבחירה, אשר נראה כי מושרש עמוק בתוך סיפורי ספר בראשית. כפי שאנו רואים בפרשה, יעקב בוחר לפרק את הבכורה לשלושה חלקים: ראובן הוא הגדול בין האחים, אולם נותר ללא זכויות בהנהגה; יוסף מקבל את הבכורה, ויהודה מקבל את ההנהגה והשלטון, אשר על פי הבטחת אביו, לא יסורו מזרעו עד עולם.
יוסף הוא האח בעל החלומות. הוא אדם של חזון, של תהליכים היסטוריים ארוכי טווח. הכאן והעכשיו מעניינים אותו פחות. בד בבד, יוסף סובל מבעיה חמורה ביחסי אנוש בתוך המערכת המשפחתית. יחסיו עם אחיו מעורערים, לא רק על רקע היותו הבן המועדף , אלא גם על רקע חוסר יכולתו לתקשר את חזונו איתם. הוא זקוק להגנת יעקב מפניהם.
בהמשך, חזונו הוא זה אשר יעלוהו על כסא המלכות. הוא מסוגל לתכנן לטווח ארוך, היסטורי. אולם יחסי האנוש עדיין מעורערים, בוודאי עם אחיו. אפילו לאחר מותו של אביהם, כאשר האחים מבקשים את סליחתו של יוסף, הוא אינו מסוגל להבין את אשר הם מבקשים.
"ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ', כ') – יוסף מדבר עם אחיו על התהליך ההיסטורי החיובי שמהלך המכירה יצר, בעוד שהם מבקשים סליחה כדי לוודא שלא תהיה נקמה. בשלב זה להבין, הם אינם מעוניינים בהבנת התוכנית לטווח ארוך. "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (בראשית נ', ט"ו).
ראובן, כבכור האחים הוא אכן הראשון להגיב כמעט בכל סיטואציה. הוא מציע לאחיו לא להרוג את יוסף. כאשר בני יעקב מנסים לשכנע את יעקב להוריד את בנימין למצרים, על מנת שיוכלו להמשיך לשבור אוכל, ראובן מציע לאביו ערבון תמורת השבתו של בנימין בדמות הקרבת חייהם של שני בניו – "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך" (בראשית מב, לז)
אולם, מספר דברים פוגמים ביכולתו של ראובן להפוך למנהיג. ראשית, הוא פזיז. בנוסף על כך הוא לא מצליח לשכנע את הסובבים אותו שיוזמותיו ורעיונותיו הם הנכונים. האחים לא הורגים את יוסף, אבל הם לא משאירים אותו בבור כפי שמציע ראובן. יוסף יימכר לישמעאלים, כפי שמציע יהודה. גם העירבון של ראובן לא מתקבל, אלא זה של יהודה.
נקודה נוספת היא ההתנערות שלו מאחריות לאחר היוזמה. כאשר האחים מתבקשים על ידי יוסף להביא את בנימין למצרים, האחים משחזרים חלק מסיפור מכירת יוסף. ראובן מזכיר להם "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם" (בראשית מב, כב). בעצם ראובן אומר לאחיו 'אמרתי לכם שזה לא רעיון טוב'. כמנהיג, זו היתה אמורה להיות שעתו היפה, להציע את הפתרון שיציל את המצב. הוא בוחר לעסוק בהאשמות מי הביא למצב.
גם בחירתו להקריב את בניו נראית תמוהה. הוא מקריב את חייהם של אחרים כעירבון לחזרתו של בנימין. הוא אכן יוזם והראשון להציע פתרון ליעקב, אבל הוא לא מוכן לקחת את האחריות על עצמו עד הסוף.
יהודה הוא הזוכה בהנהגה. מהי דמות המנהיג המשתקפת ביהודה בשונה מאחיו אשר מועמדותם נפסלה?
ראשית, יהודה, גם אם אינו ראשון להציע וליזום, הוא זה שהצעותיו מתקבלות בסופו של דבר, כפי שאנו רואים הן בסיפור מכירת יוסף והן בסיפור הערבות לבנימין מול יעקב – "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו. אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג, ט). יהודה מציע ליעקב כערבות את עצמו. רבים מהמפרשים מסבירים שיהודה אף הציע ליעקב כערבות לבנימין את חיי העולם הבא שלו. הוא היה מוכן להקריב קורבן משמעותי כמנהיג על מנת להביא לפתרון.
יהודה הוא המנהיג המוכן גם להכיר בטעותו. "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (בראשית לח, כו) – אומר יהודה על התקרית עם תמר. הוא מודה בטעותו, ובצדקת האחרת. יתרה על כן, דווקא הודאתו של יהודה מול יוסף בפרשת ויגש, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער – עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו… פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (בראשית מד, לג-לד) – נטילת אחריות הן על העבר מול יוסף והן על חייו של בנימין, היא המביאה את יוסף למשבר נפשי, אשר גורר חשיפה עצמית – "אני יוסף. העוד אבי חי?" (בראשית מה, ג).
רבים מהירים להציע, פזיזים, לא חושבים על הדברים עד הסוף ולא מוכנים לקחת אחריות מלאה על המעשים לאחר מכן. אלו נמצאים בשפע בחברה. אנשי חזון, מושלם ככל שיהיה, חייבים להיות בעלי יכולת לממשו, שאחרת החזון נשאר בשלב החלומות ולא יוצא לפועל במציאות. נראה כי הנהגה ראויה יש בה יכולת לשכנע בצדקת דרכה, לראות את המונהגים בעיניים ולפעול בכאן ובעכשיו, עם רגליים נטועות בקרקע, תוך כדי לקיחת אחריות ויכולת להודות בטעויות.
מי ייתן ונתברך תמיד בהנהגה בתחומי המדינה והממשל, וכמובן שבתחומי הדת.
