"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), קובע בלעם בן בעור, נביא אומות העולם, המביט באהלי ישראל מראש צורים – ספק מברך, ספק מקלל, ספק מתאר מציאות. עד היום מהדהד משפטו בקרבנו ואנו ספק מאמצים, ספק דוחים, ספק מאפשרים לנבואה להגשים את עצמה.
כיצד איפוא, יש לפרש את תיאורו של עם ישראל כמי ש"בגויים לא יתחשב" – האמנם בוחר עם ישראל מרצונו החופשי שלא להתערב באומות, לשמור על ייחודו, נבדלותו, בדלנותו, עליונותו? האם הנפרדות מספקת לו יתרון על פני אחרים, או שמא נדחק עם ישראל למקומו זה בשל דחייתו על ידי הגויים שאינם מעוניינים לקבלו למשפחת העמים, מרחיקים אותו ומבהירים לו את שונותו וזרותו הנצחית? ועוד – האם הבדידות היא נטל או חירות, מארה או ברכה לדורות?
פרשני התורה מתלבטים בשאלה. יש הרואים באבחנה בין ישראל לאומות העולם מרחב של שמירה אלהית מיוחדת, של חשבון אלהי עם כללים מיטיבים. ישראל "לא יהו נעשים כלה עם שאר האומות… אינן נמנין עם השאר" (רש"י); ישראל "אינם נחשבים כשאר גויים, שיכול אדם לקללם" (ר' יוסף בכור שור); ישראל הם עם נצחי, שכן: "ה' בדד ינחנו ולכן ואיך אוכל להכריתם" (ספורנו).
אפשרות נוספת היא להבין יתרון זה לא כתנאים משופרים אלא כנפרדות הקשורה בתורה ובמצוות המוטלות על עם ישראל אשר באפשרותו לקבוע את גורלו, בהתאם למעשיו, ברוח הכלל התלמודי הקובע כי "אין מזל לישראל' (שבת קנו:), שאין ישראל כפופים לשלטון המזלות ועל ידי תפילה וזכות, עשוי להשתנות מזלם לטובה. כך מתפרשת שכינת הבדד כקדושה יתרה: "להיותו נבדל משאר האומות וקדוש מהם ולזה לא יתחשב בגויים" (הרלב"ג) וכך נדמית נבדלות ישראל לצעד של חיקוי האל, באשר "העם מיוחד בשאר הגוים לא יתחשב, והוא מיוחד לשם המיוחד שהוא אלהי ישראל אשר באלהי הגוים לא יתחשב" (רבנו בחיי).
פרשנים אחרים הופכים את הקערה על פיה, שוללים את הנבדלות ומדגישים את הקושי הפרקטי והנפשי שבבדידות הלאומית, את החסרון שבשונות ובהדרה ואת הצער על אי-השתייכותו של עם ישראל למשפחת העמים. "אני רואה כי לבדם הם", ניתן הקול לבלעם, "ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם" (רשב"ם). הבדידות צועקת למרחוק וישראל עצמם אינם חוגגים אותה אלא מאוכזבים מאי התקבלותם: "'ובגוים' – כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם, 'לא יתחשב' – אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם" (הנצי"ב מוולוז'ין, העמק דבר)
אין ספק כי קולותיהם המגוונים של הפרשנים אינם נובעים רק מקריאה טהורה בתורה, אלא גם מנסיבות חייהם הקהילתיות והאישיות, אשר הופכות את הסביבה התרבותית והדתית למזמינה או מרתיעה, לפתוחה או מסוגרת, למעוררת קנאה או מעוררת דחייה. וראוי הדבר לבחינה הסטורית.
בימינו אלו ובעקבות הטבח והמלחמה, עולים ורבים הקולות התומכים בנבדלות, נפרדות וסגירות על חשבון השתייכות גלובלית והפרייה הדדית של האומות. לעיתים תוך חגיגת הנבדלות ובשליחת אצבע מאשימה לפתאים שטענו בזכות הנורמליות, לעיתים כברירת מחדל ההופכת לערך, לעיתים בצוק העיתים ובעקבות מאמצים כושלים להשתלב. זהו רגע מכריע בתולדותינו בו חובתנו לשאול את עצמנו מי אנחנו רוצים להיות ומה יעודנו. האם התחשבות בגויים היא דבר רצוי המעיד על מוסריות גבוהה ועל ביטחון עצמי או שמא היא עמדה מגבילה ואפילו מגונה המלמדת על תלות, על כניעה, על חסרון של אומץ ועמוד שדרה ועל העדרה של אמונה?
בתורה מתפרשת הנטייה של העם להיות "ככל הגויים" לשלילה ובלשונו של בן גוריון: "רבים בתוכנו המתפללים: הלואי – ונהיה ככל הגויים. ויש מתפלצים מעצם הרעיון, שמא, חלילה, נהיה ככל הגויים." (בן גוריון, 'ככל הגויים', 1953) היוונים והרומים הקדומים, הנוצרים ואחרים החזיקו כנגד היהודים את חטא בדלנותם ופירשו את השבת, המילה וההימנעות ממאכלות אסורים כבדלנות מכוונת. אצלינו, לעומת זאת, ייחסו להתבדלות את סוד קיומנו, "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם" (אחד העם, 'השילוח'). כמה רחוק נבחר ללכת עם הבדלנות? והאם נוכל להעמיד אל מולה ערך חיובי של מפגש קשוב, של מבט אוניברסאלי, של הזדמנות להשפיע ולהיות אור לגויים ולעתים להכיר באורם שלהם, לשאוף למצב בו "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו).
בלעם מביט למרחוק, "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", נושא פרספקטיבה של דורות ומבט אל העתיד וקובע: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – באיזו מהפרשנויות נבחר? איזו מהן נושאת עתיד טוב יותר לילדינו על האדמה הזאת? איזה מהמחירים כבד יותר? אני מתפללת שנבחר נכונה.
ד"ר רננה רביצקי פילזר היא חוקרת במכון הרטמן והמנהלת החינוכית של המרכז לזהות יהודית ישראלית במקום, ממקימות ומובילות קהילת שירה חדשה בירושלים
