פרופ' חנה ספראי ז"ל דנה במשמעות הקריאה בספר התורה בשמחת תורה. דרך עיון בפרשת וזאת הברכה, קוראת ספראי לשותפות קהילתית גם עבור נשים בחגיגות סיום התורה.
שמחת תורה, חגה של התורה, טומן בחובו שלל משמעויות. אחת המשמ־ עויות החשובות ביותר עבור רבות מנשות "קולך" בשנים האחרונות היא קריאת התורה לנשים בחג. החוויה הדתית העמוקה הקשורה בספר התורה ובמשמעותו בחיינו היא מוקד חדש-ישן לזהות דתית פעילה. בד בבד, אותה חוויה עצמה היא אחד ממוקדי הוויכוח בין "קולך" ובין המתנגדים להתעוררות זו בקרבנו. בשמחת תורה אנו חוזרים פעמים אחדות על ראשיתה של פרשת "וזאת הברכה", כך שכל אחד ואחת יזכה לעלות לתורה בחג חשוב זה. בקריאה בביתי הנהגנו לעיין בקטע אחד מן הקריאה בכל שנה כדי להעמיק את ידע התורה ואת משמעותה בקרב העולות לתורה. הייתי רוצה לשתפכם בהגיגי תורה שעלו במחשבתי בשנה החולפת לקראת הקריאה בחג הקרוב.
חוויה בוערת בצד מצוות מפורטות
בראשית פרשת "וזאת הברכה" – הפרשה האחרונה – באים לידי ביטוי שני שורשים עמוקים בעולמה של תורה. הפרשה פותחת בתיאור נשגב של המופע האלוקי: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב). במדרשי התנאים מובאים יותר מעשרה פירושים לפסוק זה, ואני מבקשת ליטול לעצמי זכותם של פרשנים ופייטנים ולהוסיף נדבך דרשני משלי. פתיחה נשגבת זו מעניקה לתורה ממד פלאי. לא רק זיכרון היסטורי יש בתורה, ולא רק התייחדות של ישראל עם הקדוש ברוך הוא, אלא גם מן המופלא של רבבות הקודש. היא נושאת בחובה דת ואש. ימינה אינה חוויה אנושית רגילה אלא מסתורין של שגב. הלשון האנושית מחפשת לה מילים לתאר את המופע המופלא ואת ההתגלות חסרת התקדים – בא, זרח, הופיע ואתה – כולן יחד חושפות טפח מן העוצמה הגדולה המקופלת בחוויית המפגש הראשונית הזאת.
ארבע מילות הופעה מנסות להבהיר את העוצמה האיומה שנחשפה בהתגלות בהר סיני, כאילו הפסוק מחפש מילים לרושם העצום שהותירה החוויה בקרב בני ישראל לרגלי ההר. יש בחוויה זו פוטנציאל עצום, והשאלה הגדולה היא כיצד אפשר להוציאו מהכוח אל הפועל בחיי היומיום, בעתות מנוחה ובעתות משבר. כיצד אמורה החוויה הזאת להפוך לחלק מן העולם האפרורי של כל מאמין ומחייה של אומה שנענתה לקריאה המזמינה שבחוויה המיוחדת. דומה שהתשובה טמונה בפסוק ד': "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".
תורה ומצווה, מורשה וקהילה, אלו הם מושגים מתונים, שלכאורה חסר בהם המעוף וחסרה בהם ההתרגשות. אך יש בהם כוח עצום של שימור וניווט. הם פורטים לפרטי פרטים את החוויה של רבבות קודש, מנגישים ומכמתים את תחושת הלהט הנלווית לאש ודת. הם מציעים מהלך נורמטיבי שמסורת ישראל תרגמה למושגי היסוד שלה – תלמוד תורה ושמירת מצוות – מסורת של לימוד ומעשה במסגרת קהילה יהודית. ההנחה הנלווית לפרשנות זו היא שכך שומרת הקהילה על שלומה ועל שלום התורה כאחד. כך מתבצרות להן המסורת בקהילה והקהילה במסור־ תה. במוקדם או במאוחר עתידה הקהילה לחשוש מפני כל סטייה ממסורת זו, מתוך חשש לשלומה ולשלמותה. אך פרשתנו אינה חוששת להציע את שני ההיבטים כאחד. בחוויית התורה יש מרכיב חזק פלאי, ולצדו מרכיב מלמד ומשמר. כאילו מספרת לנו פרשת "וזאת הברכה" שברכת התורה היא במתח שבין שני המרכיבים. אמונה בקב"ה אינה מעשה "נורמלי". היא חוויה מיסטית עמוקה, ויש לה ובה גילויים מסעירים שלא מעלמא הדין, גילויים חובקי עולם, גילויים מן העולם הגדול, התמודדות עם כל הטוב והרע ועם כל הגלוי והנסתר שבעולמו של הבורא.
זוהי קדושה סוחפת הנושבת בעוצמה מבהילה. ההתמודדות עם כל השפע מתנקזת, וכמעט מתגמדת, בתורת ישראל על פרטיה ומצוותיה, על המחויבות הקהילתית והאישית לשמירת תורה ומצוות. אך כך יכול כל אחד ליישמה במלואה במידתו שלו. צעד קטן, עקב בצד אגודל, כל מצווה ושכרה במצווה הבאה, כל לימוד כחלק מן השפע הגדול.
חידוש מתוך אמונה ומחויבות
בפרשת "וזאת הברכה" מגולמת היכולת לנוע בין שני הקצוות ולא ליפול בפח היקוש של כל אחד מהם. כל אחד בנפרד עשוי לסחוף את האוחזים בו לתהום ולגרום להם לשקוע עד צוואר ולשכוח מן המחויבות המורכבת. פסוק ג' מלמד על הסכנה וגם על האפשרות האחרת: "וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ" – כל צד עשוי להכות באוחזים בו ולהכשילם, אך גם "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" – כל צד עשוי לרומם את הלומד המאמין שער לסכנות ולהביאו לכלל דרגתו של משה. לשאת את דבר ה' ברמה. יש בפרשה התראה והבטחה. היא מזמינה כל אחד לתרום את חלקו בחוויה האישית ובמחוי־ בות היהודית לתורה ומצוות. יש בה קריאה לעיון ביקורתי ולתרומה מוחשית בחוויה אישית למען הצוותא הקהילתית, ובד בבד גם קריאה לחרוג מן הצו המסורתי המקובל בקהילה לטובת החוויה הגדולה, שאמורה להיות נחלתו של כל מאמין ומאמינה.
עם סיומה של התורה היא מציעה שתי תמונות, ואיני רואה בהן תמונות מנוגדות. אין זה מאבק בין הרציונלי למיסטי, אלא הצעה לחוויה אחת מורכבת. אין תורה בלי חוויות בראשית, ואין תורה בלי מסורת וקהילה. הצירוף של השתיים הוא מאזן משמר, אך גם מאזן מנחה שמאפשר תעוזה של חידוש מתוך אמונה עמוקה ומתוך מחויבות של אמת לקהילת יעקב. וזכרו נא: "בית יעקב אלו הנשים" (מכילתא, יתרו מסכתא דבחודש פרשה ב). בפרשת "וזאת הברכה" לא נאמר "בני ישראל" אלא "קהילת יעקב". כולנו, גברים ונשים, מחויבים בעולמה של תורה, בחוויה הבלתי אמצעית, כמו בתורה ובמצווה. לכולנו אסור לשקוע באחת מהן, אלא אנו מחויבים להלך ביניהן. להפוך את אש הדת ללהבה המובילה ומאירה לכל חברות הקהילה וחבריה. כך יש להבין את ההתפרצות הגוברת של חבורות נשים, וכן, מותר אף לכנותם מנייני נשים, המתכנסות לקרוא בתורה בשמחת תורה.
זו תביעה לשותפות קהילתית בחוויית התורה ובשמחתה. אלפי נשים יהודיות תובעות לעצמן ולבנותיהן את הזכות, אך גם את החובה, להשתתף בטקסי התורה המסורתיים, ליצוק לתוכם צורות חדשות (ובעיקר שותפות רבות חדשות), ולהפוך את התורה לנחלתה של כל קהילת יעקב. מול המקטרגים שאין זו דרך ישראל סבא, נחזור ונטען שדווקא שמחת תורה היא מועד מתאים וחשוב ליצוק מטבעות חדשים-ישנים ולחשוף את בנות ישראל לעושר ולאושר שבשותפות קהילתית מאמינה, פורצת גדרות ומעשירה את נכסי ישראל. נועזת בדרכה אך גם קשורה בטבורה במסורת ישראל ובמצוותיו.
