פרשת בשלח סימנה מים – קריעת הים והמעבר בתוך המים, צמא ורעב וחיפוש מים בסלעי המדבר. מיד לאחר שירת הים, מופיע סיפור קצר ומסתורי, בו העם צמא למים, וכשמגיע אליהם לבסוף, הריהם מרים ובלתי ניתנים לשתייה. בעקבות תלונות העם, משה צועק לה' והוא מורה לו לקחת עץ ולהשליך אל המים כך שהרכבם ישתנה ויהפכו ראויים לשתייה – "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
המדרש שואל מה היה אותו העץ שהושלך למים? לכאורה שאלה תמוהה ביחס לסיפור קדום ומיתי. בדומה לניסיון לזהות את עץ הדעת מסיפור גן עדן, גם כאן ניתן למצוא במדרש שתי גישות – זו המנסה להיאחז בריאליה הבוטנית המוכרת וזו המנסה להשאיר את הסיפור נעלם וסמלי.
הדרשות המזהות את העץ בצמחים מוכרים, מציינות שהיה מר בעצמו או אפילו רעיל כמו הרדוף הנחלים, על בסיס ההנחה שהקב"ה מרפא מר במר, כלומר הרפואה מגיעה מתוך עיצומה של הבעיה, כמו הנסיוב לחיסון מתוך ארס הנחש – "וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ".
בין ההצעות המדרשיות לצמחים מרים נמצאת גם הערבה, זו שאין לה טעם ואין לה ריח, כמעט כזיהוי הופכי לפרי עץ הדעת הנחמד להשכיל, המזוהה כאתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח.
הצעה אחרת היא שהיה זה עץ זית, פרי שתחילתו מרה וסופו מתוק.
אך יש גם דרשנים האוחזים בגישה מטאפורית: הֶרְאָהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". התורה שנמשלה למים, נמשלה גם לעץ המביא חיים. חיזוק לקריאה זו ניתן לראות כאשר מיד באותו מקום ניתנים דיני תורה ראשוניים – "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".
אני מבקשת להציע הצעה דרשנית נוספת, שהכוונה בעץ הייתה למטהו של משה – מקל רועים עשוי עץ שבכוחו לחולל התמרות (מטמורפוזות). המטה לא מושלך כאן לראשונה, הוא כבר הושלך בסנה והפך לנחש, הוא גם המיר מים מתוקים למים מאוררים בדם ביאור, והוא גם מופיע בהמשך הפרשה שלנו כמוציא מים מן הצור. למטה הפלאי של משה יש כוח להפך את המציאות או אפילו רק את נקודת המבט. ברגע שהמרירות משתחררת, בפסוק הבא העם כבר נמצא בנווה מדבר עם עיינות מים ושבעים תמרים, שהם הפרי המתוק ביותר שבשמו מסתתרת המילה מרים.
—
הפסוק בתהילים אומר שגם בשעות קשות הקב"ה מנחם אותנו – "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". מעניין שגם שבט וגם משענת הם בעצם מטה. עם אותו מקל עצמו אפשר גם להכות ולייסר וגם להישען עליו כמו קביים.
אולי הסיפור מציע לנו את הנחמה הנולדת מתוך הקושי עצמו, את תמיכתה של המשענת שהיא עצמה השבט המייסר, את טעם העץ המר שבכוחו להמתיק.
*הלימוד מוקדש לרפואת כל הפצועים – "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ"
במילותיו של פיוט הגשם:
זְכֹר שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהֶעֱבַרְתָּ בְּגִזְרַת מַיִם
שֶׁהִמְתַּקְתָּ לָמוֹ מְרִירוּת מַיִם
תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם
תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מַיִם…
