כאשר מתבוננים על סוגיי הספירות למיניהם ניתן ללמוד כמה תובנות. במאמר זה אשים את הדגש על ספירת העומר והספירות בקבלה. ספירת העומר מתחילה בפסח ומסתיימת בשבועות, שבעה שבועות מלאים. מפסח עד ל"ג בעומר– לב ימים ומל"ג בעומר עד שבועות– טוב ימים. יחד מקבלים –לב טוב. ימי הספירה אמורים לזכך את הלב ולהביאו לצד הטוב שבו. וכך כתוב בפסוקים "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'" (ויקרא כג, טו-טז). שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה. טעמה של מצות ספירת העומר היא לראות בה חוט מקשר, בין מנחת העומר לבין שתי הלחם. קורבנות אלו זהים בכך שהם ראשית התבואה החדשה, עומר משעורים ושתי הלחם מחיטים והם המתירים את התבואה החדשה. קודם העומר אין לאכול מהתבואה החדשה וקודם שתי הלחם אין מביאים קורבנות מהתבואה החדשה. טעם נוסף לספירת העומר הוא תזכורת למצוות העלייה לרגל. היות ותקופה זו, בין פסח לשבועות, היא עונת הקציר וכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו ומפוזרים ישראל כל אחר בגֳרנו וישכחו לעלות לרגל בזמן, לכן חייבה התורה לספור את הימים בין פסח לשבועות. עד כאן מובאים טעמים שיש בהם כורח המציאות והספירה עוזרת ליישם את הדברים כהלכה. בהתבוננות עמוקה יותר ניתן לראות את ימי הספירה ככמיהה להתקשרות לקב"ה, כמו כלה הסופרת שבעה נקיים כדי להתייחד עם חתנה. בפסח יצאנו מעבדות לחירות, אבל הדרך עוד ארוכה לקבלת תורה. בני ישראל היו צריכים להיטהר מטומאות מצרים ולעלות כל יום מדרגה לדרגה עד שיגיעו ליום הנכסף יום קבלת תורה.
הספירה עוזרת לאדם להתעלות ולהשתוקק בגעגוע לחיבור האלוקי באמצעות התורה. מבחינה תאורטית זה נשמע משכנע, אבל לחוות את החוויה של השתוקקות לתורה כמו כלה לחתנה זו דרגה גבוהה מאוד שמעטים חווים באופן אמתי ועמוק. הספירה לכשעצמה לא תוביל למקום רוחני, אלא אם תלווה אתה עבודה רוחנית חווייתית. כגון התבודדות במדבר, שימוש בכלי הדמיון ועוד…
ישנה דרך נוספת להרגיש את הספירה ממקום של תיקון והיא התבוננות בשבע הספירות שמלוות אותנו בתקופה זו. הספירות בקבלה באות לעורר את האדם ולהתבונן במידותיו. אצטט את דבריו של הרב יובל הכהן אשרוב -יש שבע ספירות תחתונות שהן כנגד המידות. החסד מידתו של אברהם אבינו, הוא כנגד מידת האהבה ימין. הגבורה זה מידתו של יצחק יראה שמאל. התפארת זה רחמים, מידתו של יעקב . נצח זה מידת הביטחון, כנגד משה רבינו. ההוד כנגד אהרן זו תמימות, שעליו נאמר וידם אהרן אחרי ששני בניו הקדושים מתו. היסוד יוסף הצדיק, זו אמת והמלכות זו הכנעה ושפלות בקדושה כנגד דוד.
כאשר אדם סופר מעבר לספירה הטכנית, נוגע בכל ספירה ומשליך אותה על אותו שבוע שבה היא מופיעה, וודאי התבוננות זו תביא אותו לעליית מדרגה רוחנית והגעה לחג מתן תורה ממקום נקי וטהור יותר. יש גם את המקום של ספירה שלילית. כידוע אסור לספור בני אדם באופן ישיר, אלא בעקיפין, כמו שנעשה במחצית השקל שדרך מספר השקלים ידעו את מניין בני ישראל. אחת הסיבות לכך היא כנגד עין הרע. בפן העמוק ניתן להבין את הרעיון שספירה מביאה לצמצום. ברגע שאדם יודע את הכמות זה מצמצם את יכולת הגדילה וההתפתחות של הדבר. כפי שנכתב בתפילת נתנה תוקף שממחישה לנו במלוא העוצמה את הדין שיש בספירה. הקב"ה סופר ומונה ולא שוכח דבר על כל בריה ובריה וכך נאמר-" כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ. מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי. ותַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם" לכן כדאי להסתכל על המציאות ממקום איכותי ולא ממקום כמותי. במצב זה מובטח לאדם התפתחות וצמיחה גבוהה בהרבה יותר מהרובד הכמותי. מהלך זה הוא לימוד לחיים במיוחד בעידן המודרני שהכול מושתת על רייטינג, לייקים וכדומה. לסיכום ספירה יכולה להוליך למציאות רוחנית גבוהה ויכולה להוליך לצמצום ובלימת הצמיחה ברובד הגשמי. הבחירה נמצאת בידי האדם.
