בנקודת השיא בסיפור המגילה מתנהל דיאלוג נוקב בין מרדכי לאסתר. מרדכי גוער באסתר ומוציא אותה מעמדת השיתוק, השתיקה וחוסר האונים:
כי אם החרש תחרישי – אם תשתקי עכשיו שלא ללמד סניגוריא על אומתך סופך לשתוק לעתיד לבא … (אסתר רבה (וילנא) פרשה ח).
אסתר אכן מתעוררת ודורשת ממרדכי לבטל את חג הפסח ולקיים במקומו שלושה ימי צום. במהלך הצום אסתר נושאת תפילה:
…ותלבש שק ותפרע שער ראשה ותמלא אותו עפר ואפר ותענה נפשה בצום ותפול על פניה לפני ה', ותתפלל ותאמר: ה' אלהי ישראל … עזור נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לענייה שואלת מבית לבית, כן אנכי שואלת רחמיך מחלון לחלון בבית אחשורוש, ועתה ה' הצליחה נא לאמתך הענייה הזאת והצילה את צאן מרעיתך … ואתה אבי יתומים עמוד נא לימין היתומה הזאת אשר בחסדך בטחה, ותנה אותי לרחמים לפני האיש הזה כי יראתיו… (אסתר רבה, שם).
התפילה ממחישה את פחדה של אסתר ואת בדידותה בארמון הגדול, כשהיא עוברת מחלון לחלון לשאול ולחפש רחמי ה' לפי המדרש, מרדכי קיבץ את התינוקות לצום ותפילה. הדגש כאן הוא על הצלה על ידי תינוקות ועל ידי יתומה ענייה. אולי יש כאן מסר לכלל החברה – לא לזלזל בחלשים כי הם עשויים להפוך למושיעים, למנהיגים.
אסתר סיכנה את כל אשר לה ואת חייה להצלת עמה ולקידוש ה'. היה עליה לעבור תהליך משמעותי כדי להגיע להזדהות עם תפקיד המצילה. בתפילתה היא מתחברת לעברה וליתמותה. הפאר וההדר החיצוניים בהם חיה לא כיסו על העוני הפנימי של ילדה קטנה השואלת ומחפשת רחמים מחלון לחלון. החלון מסמל את היציאה של אסתר מתוך הארמון, מתוך עולמה האגוצנטרי, אל העולם שבחוץ, בו נמצאים אחֵיה הסובלים ובו היא תמצא את רחמי שמים שיסייעו בהצלתה.
לאחר תהליך ממושך ואינטנסיבי של צום, בו אסתר נפרדת מבגדי המלכות ומתכנסת באבלה, היא חוזרת לבגדי המלכות וניגשת למלך ובכך מפרה חוק נוסף – האיסור לגשת למלך ללא הזמנה. אסתר מפרה חוק יהודי מרכזי – קיומו של ליל הסדר בט"ו בניסן, וחוק פרסי בסיסי – האיסור לגשת למלך ללא קריאה והזמנה מצדו.
במעשה הצלה נדרשים מוכנות ואומץ להפר את הסדר הקיים, מתוך הבנה של המצב החדש שנוצר בעקבות הסיכון.
ביטול הסדר הקבוע נועד לשמר ולקדש את הערך העליון – המשך הקיום, המשכיות החיים. גם בחיי הפרט, בכל התמודדות עם קושי יש צורך לפרוץ תבניות קיימות וכל צעד של התפתחות דורש פירוק של הסדר הקיים ויצירת מהלכים חדשים ותבניות חדשות. בכל לידה יש גם סיכון חיים.
הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית פינקולה אסטס בספרה רצות עם זאבים קוראת לזה: "מעגל של חיים מוות וחיים" ורואה בו סוד היצירה וההמשכיות בעולם:
טבע החיים-מוות-חיים הנו מחזור של התעוררות, התפתחות, ניוון ומוות שאחריו באה תמיד חזרה לחיים. מחזור זה משפיע על כל החיים הפיסיים והבטי החיים הפסיכולוגיים. … מחזורי החיים-מוות-חיים פועלים באופן רציף והרמוני כך כשהחיים נעים, עצמות המוות נעות במקביל, כשהמוות נע עצמות החיים מתחילות לסוב גם הן.
המוכנות לקבל את המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים היא תנאי הכרחי ליצירת חיים חדשים, למימוש החיים הקיימים ולהמשכיותם. אסתר עושה זאת לאחר שלושה ימים של צום בכי ותפילה. היא עוברת תהליך של אבל הקשור למעגל החיים-מוות-חיים. לפני הפריצה המסוכנת של אסתר לתחומו של אחשוורוש היא מתחברת לחייה המקוריים ונפרדת מהם. ייתכן ובמעשה שלה תפסיד הכל, גם את המעט שיש לה כאן ועכשיו.
המדרש באסתר רבה מדגיש לנו את חשיבות התהליך הפנימי שעובר האדם קודם למעשה ההצלה. רק לאחר שהאדם התחבר לעברו ולכל מרכיבי זהותו הוא יכול להיות מוכן לוותר על עצמו ולסכן את עצמו למען המשך התפתחותו ולמען קיום זהותו, כפרט וכחלק מהחברה, כחלק מהעם.
וכאשר האדם עושה את מעשהו ואומר את אמירתו, גם מלמעלה מתעוררת עשייה שמניעה אותו קדימה ומזרימה אליו ודרכו חיים חדשים.
