"חלקי ה' אמרה נפשי" – תגובה ל"ניצבת בפתח"

הרבנית ד"ר חני פרנק מגיבה למאמרה של שרון בריק-דשן על אמירת קדיש על אימה שפורסם ב'מקור ראשון'

קראתי בהתרגשות ובעניין את כתבתה של שרון בריק-דשן במוסף שבת לפני כמה שבועות. כתבה נוגעת ומעוררת. התרשמתי מאוד מעדינותה של שרון, מהתמרון המיוחד בין הרצון להתקרב ולעבוד את ה' ולקיים מצוות כיבוד הורים אחרונה, באמירת קדיש על אמה ע"ה, ובין הרגישות המופלאה כלפי קהל המתפללים במקומות השונים אליהם הגיעה, בבקשתה לכבדם ולא לפגוע ברגשותיהם, גם כאשר הם לא נהגו ברגישות כלפי מקומה הרגיש כיתומה.

ועם זאת, דבריה גם הכאיבו לי מאוד ברבדים העמוקים ששייכים למקומנו הנשים בבתי הכנסת. מדוע אישה הרוצה להתפלל יום יום במקום המיועד לכך באופן הכי פשוט, צריכה לעמוד כענייה בפתח ולהתחנן שיכניסו אותה לבית הכנסת? מדוע כל כך ברור לנו שבית הכנסת הוא מקומם של הגברים, ואילו לנשים אין חלק טבעי בו, הן לא תמיד רצויות במרחב שלו ותמיד מקומן ייחשב כפריבילגיה, כמקום שעלינו לומר תודה על ש"מאפשרים" לנו להיות בו.

זכיתי במשך שנים רבות לגדל ילדים, ובהתאם לכך, גם לקצר מאוד בתפילותיי כדי להיות פנויה אליהם. וזכיתי לפני שהם נולדו להקפיד להתפלל יום יום, לרוב שלוש פעמים ביום, ושנים רבות גם לעשות זאת בכותל המערבי. תמיד כשהייתה לי ההזדמנות להתפלל בציבור, שמחתי בכך. לאחר שילדיי גדלו מעט, ומרחב הזמן שלי השתנה, החלטתי לחזור ולהתפלל בתמידות, ולהפסיק לסמוך על המגן אברהם בדעת הרמב"ם, שמלמד זכות על נשים העסוקות בביתן ואינן מתפללות תפילה מלאה. אבל עיסוקי הבית גילו לי, שהמרחב הביתי אינו מתאים עבורי לתפילה. הסחות הדעת רבות, ומקשות על הריכוז והכוונה הדרושים לעבודה שבלב הזו. ובתהליך הדרגתי מצאתי את עצמי בבית הכנסת, יום יום, שלוש פעמים ביום. כמו שרון בשנת האבל שלה, משתדלת מאוד לכוון את סדר יומי בהתאם לזמני התפילות. אבל אז גם נפגשתי בתופעות השונות ששרון מתארת בכתבה. בפליאה על כך שאני שם. בעזרות נשים נעולות, ובתפילות כענייה בפתח דרך חלונות דחוקים ובמרחבים שאינם נוחים. וגם בבתי כנסת רבים בהם אין עזרת נשים מסודרת לתפילה. כמו שרון, גם החוויה שלי מבתי כנסת של עדות המזרח הייתה חוויה חיובית יותר. התקבלתי שם בשמחה והשתדלו הרבה יותר שיהיה לי נוח.

אוסף הסיפורים שצברתי יחד עם בתי הגדולה, שאף היא בוחרת להתפלל בציבור יום יום, יכול לפרנס כתבה ואולי אפילו ספר. אלא שאין מטרתי כאן לספר סיפורים. אני מבקשת לתהות בכאב מדוע אנו מוכנים להשלים עם המציאות הזו. מדוע נגזר על מי שמעוניינת להיות חלק מציבור, ולהתפלל בעזרת הנשים בצניעות, אבל יום יום, להרגיש פעמים רבות כל כך לא רצויה? מדוע המרחב שבבסיסו מיועד לעבודת ה' של הקהל כולו, כל כך בקלות מדיר ממנו חמישים אחוזים מהאוכלוסייה? פעמים רבות מדי שמעתי שאנו הנשים אשמות בכך, כיון שאיננו באות. ובשביל אישה יחידה שהיא יוצאת מן הכלל, אין צריך להשתדל. אין להכביר במילים עד כמה אמירות שכאלו מכאיבות. הרי הדברים תלויים אלו באלו. אישה או נערה שמנסות להגיע לבית הכנסת אך מוצאות את עזרת הנשים נעולה, פעמים רבות ישובו לביתן במפח נפש, ובפעם הבאה יוותרו על הניסיון. האם מישהו ידע שהן ניסו? האם היו עדים לאירוע?

השאלה שמטרידה אותי בנוסף היא השאלה החינוכית העמוקה יותר. כולנו יודעים ששנים רבות מחיינו כנשים, הן כנערות והן כנשים מבוגרות לאחר שילדינו גדלים, פנויות עבורנו לתפילה. מדוע כל כך ברור לכולנו שאין מקומנו בבית הכנסת בשנים הרבות הללו? מדוע איננו מצליחים לחנך את בנותינו להרגיש בנוח במרחב הזה? כמה בורות יש בקרב בנותינו ביחס לתפילה בציבור ולחלקים והניואנסים שלה? לא מזמן רץ ברשת חידון אינטרנטי שבחן כמה נשים יודעות משהו על תפילה בציבור. אין לי ספק שנשים רבות "נכשלו" בו בשאלות טריוויאליות כמו ימים בהם אין אומרים תחנון, קריאות התורה השונות ועוד ועוד.

במה שונה נערה בימי החופש הגדול, שאין מצופה ממנה לקום בשעות הבוקר ולהתחיל את היום בתפילה, מנער בן גילה? מדוע באופן אוטומטי אנו מניחים שהיא מחויבת פחות וממילא יכולה לנהל סדר יום כל כך שונה? והאם לא נרוויח רווחים גדולים אם נצליח להתחיל לחנך את בנותינו להרגיש אהובות ורצויות במרחב בית הכנסת, ונצפה מהן להיות שותפות בתפילות שמתקיימות בו? איך ייראה סדר יומן אם בית הכנסת על תפילותיו שלוש פעמים ביום יהיה חלק ממנו?

אבל כל זה לא יוכל לקרות לפני שנפנים שבית הכנסת, כשמו, מקום כינוס של הקהילה, שייך לכולנו. לנשים ולגברים. בתי, כששבה מימי הסגר הראשון של הקורונה למניין של בית הכנסת במקום השירות שלה, התקבלה בברכה ובחמימות על ידי רב בית הכנסת שבירכה: עכשיו כשחזרת, שוב המניין שלנו שלם! אשרי בית הכנסת שזה רבו. ולוואי שכל בתי הכנסת ילכו בדרכו, ויזכרו לברך על כל מתפלל ומתפללת שפוקדים את שעריו, ולקבלם בברכה ובמאור פנים.