מי ישב איתי השנה בסוכה? על האושפיזין בספר הזוהר/ ד"ר ביטי רואי

עם מי היית רוצה לשבת לארוחה בחג? במסורת היהודית, בכל אחד מימי סוכות מוזמנת דמות רבת חשיבות להתארח בסוכה – אושפיזין, ומגיעה ברוחה להסב עימנו לשולחן. בחלק מהקהילות משאירים לה כיסא ריק, כמו לאליהו הנביא בליל הסדר, כדי להדגיש את ממשותה.

המילה 'אושפיזין' אשר מקורה יווני ואולי אף נתגלגלה אלינו מהפרסית, משמעה – 'אורחים' (ומכאן המילים:hospitalize, hospitality, hospice, hospital ). המנהג מופיע לראשונה בספר הזוהר (זוהר ח"ג, ק"ג-ק"ד) שם מסופר כי כשהיה רב המנונא סבא נכנס לסוכה ומכין את השולחן לסעודה היה מברך 'ליישב בסוכה', מרים את ידיו וקורא בשמחה: "תיבו אושפיזין עלאין, תיבו, תיבו אושפזי מהימנותא, תיבו!" (ובתרגום: "שבו אורחים העליונים, שבו! שבו אורחי האמונה, שבו!").

את הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג מב), דורש הזוהר לא רק על ישראל המצווים בישיבה בסוכה, בני המשפחה היישובים לארוחת החג, אלא גם על דמויות פלאיות רוחניות, אותם הוא מכנה "אושפיזין עילאין". מכאן התפתח נוסח ההזמנה המפורט יותר, אותו נוהגים לומר בכמה בקהילות ישראל, בכל אחד מן הימים עם הכניסה לסוכה (בתרגום):

היכנסו אורחים עליונים קדושים! היכנסו אבות עליונים קדושים לשבת בצל האמונה העליונה, בצל הקב"ה. יכנס אברהם… ועמו יצחק, ויעקב, משה אהרון יוסף ודוד. שבו אורחים עליונים קדושים! שבו, שבו אורחי האמונה! לישב בצל האמונה העליונה, בצל הקב"ה, אשרי חלקנו ואשרי חלקם של ישראל.

מי הם האושפיזין? אברהם, יצחק ויעקב – אבות האומה, אשר עשו כל אחד בדרכו שלו את מסעו אל האל. אחריהם דמויות המנהיגים משה ואהרון, וכאן למסעם הפרטי מצטרף מסע ההנהגה הציבורית של העם אותו נשאו. ולבסוף, ולא בסדר כרונולוגי, מוזמן יוסף, דמות הצדיק הכובש את יצרו, ודוד המזוהה בספרות הקבלית עם ספירת מלכות ומסמן באישיותו רבת התהפוכות את השכינה, ההיבט הנקבי באלוהות.

דוד מזוהה גם עם המשיח, שייצא מבית דוד, ומסמן את ההבטחה של הקב"ה כי יעמוד בדיבורו בבחירתו אותנו, את התקווה לגאולה. כך נחתם החג.

לכל יום משבעת ימי הסוכות מוזמן אפוא 'כח אלוהי' אחר, המגולם בדמות אנושית הנושאת אותו בעולם.

תפיסה זו מדגישה את הרעיון שאין דגם של גיבור אחד בלבד, וכי כל אדם יכול להצטיין בתכונה שייחודית לו. הקב"ה הוא "נושא חסד", ובעולם שלנו היה אדם שהשתבח בתכונה זו ומימש אותה בחייו: באהבתו הבלתי מרוסנת לאלוהים, בהכנסת האורחים המופלאה שלו, ועוד. כך קנה לעצמו אברהם את מידת החסד. כל אחד ואחד מן המוזמנים האחרים יישם בחייו מידה אלוהית מסוימת, התאמץ עבורה ולבסוף זכה בה. הזוהר מלמדנו כי אפשר להיות מלא חסד כמו האל, גיבור כמוהו, צדיק, ועוד, וכי בתכונות אלה האל והאדם יכולים ואף צריכים לחלוק.

מכיוון שנשים ראויות להוות דוגמה ומופת לא פחות מגברים, הרעיון היפה של האושפיזין, המכריח אותנו להפנות את המבט מעבר לצלחת לגובה רוחני, מעורר אותנו לחשוב גם על אושפיזות, נשים בעלות שיעור קומה, איתן נרצה להסב בחג. ואמנם, בזוהר גם דמויות נשיות נוטלות חלק במידות האלוהיות. כך מזוהה לאה עם ספירת בינה, רחל עם ספירת מלכות, וכמוהן גם דמויותיהן של חוה וציפורה, בת שבע, רות, נעמי ואסתר נוטלות חלק באלוהות, משתתפות עמה ומגלמות כל אחת מהן בסיפור חייהן היבטים שונים שלה.

שיטוט קצר באינטרנט יגלה כי בקרב זרמים פמיניסטיים אך גם במסורות קבליות ואף חרדיות עכשוויות, קיימות הצעה לאושפיזות נשיות, בהן נוכל למצוא את ארבע האימהות, כמו גם את מרים, צפורה ועוד. בהמשך לכך, נוכל להוסיף ולשאול, אילו אושפיזין אחרים, מאוחרים יותר בזמן, נרצה להזמין לסוכה? מהי 'נבחרת' הדמויות האישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו בליבו פנימה? מי הן דמויות המופת של השנה האחרונה, הראויות להיות מוזמנות לאכול עימנו?

שני סוגי אושפיזין:

נשוב לדרשת הזוהר. מעטים יודעים כי לא הקריאה לארח אושפיזין בחג כוללת חלק נוסף, הצובע את הזמנת אבות האומה להתארח בצבע אחר לגמרי. על פי רב המנונא סבא, הציווי על הישיבה בסוכה החוזר פעמיים בפסוק אחד – "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" – מסמן שתי מערכות שונות של מוזמנים. האחת היא של 'אורחים עליונים' ואילו השנייה של אורחים מן העולם הזה ממש, העניים והבודדים.

האורחים הארציים הם השכנה שגרה בדירה ממול, החייל הבודד, העולה החדש, העניים – כל אלה שאין להם היכן לחוג את החג. בלשון חז"ל נקראת דרישה זו מהאדם "להאריך על שולחנו". בתלמוד (בבלי ברכות, נה ע"א), הכוונה היא להאריך את זמן הסעודה כדי שיוכלו להצטרף אלינו אורחים גם לסוף הארוחה, אבל ניתן להבין ביטוי זה גם באופן מילולי כהארכה פיזית של השולחן כדי לשתף אחרים בסעודה.

לעתים מתארים את המיסטיקה כפרישה מן החיים, וזאת בעיקר בשל הדגם הנוצרי של מיסטיקנים אשר ביקשו קירבת אלוהים, פרשו מנשים, מאוכל ומחברה ובחרו להתבודד במדבר, בגומחה בסלע, בנקיק צר או על עמוד. אבל ספר הזוהר מציג בפנינו גישה אחרת, לפיה המיסטיקאי אינו יכול לעזוב את העולם הזה. למרות שהוא דבק במידות הרוחניות האלוהיות, מתעלה במפגשו עם האבות הצדיקים – אין הוא יכול להתעלם מן החלשים והבודדים בעולם שסביבו. הוא מצווה לא רק ליישב בסוכה עם משפחתו, אלא גם להושיב בסוכה אחרים. הדרשה בזוהר נחתמת בתיאור של אברהם המגיע לסוכתו של אדם ומגלה שלא הוזמן לסעודה עני. אברהם כועס כעס רב, דופק על השולחן ומסתלק:

וְצָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אֶת הָעֲנִיִּים. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַחֵלֶק שֶׁל אוֹתָם אוֹרְחִים שֶׁזִּמֵּן, הוּא לָעֲנִיִּים. וְאוֹתוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בַּצֵּל הַזֶּה שֶׁל הָאֱמוּנָה, וּמַזְמִין אֶת הָאוֹרְחִים הָעֶלְיוֹנִים הַלָּלוּ, אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה, וְלֹא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָם, כֻּלָּם קָמִים מִמֶּנּוּ… אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה הַלָּלוּ קָמִים מִשֻּׁלְחָנוֹ.

אַבְרָהָם, כָּל יָמָיו הָיָה עוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים לְזַמֵּן אוֹרְחִים וּלְסַדֵּר לָהֶם שֻׁלְחָנוֹת. עַכְשָׁו שֶׁמַּזְמִינִים אוֹתוֹ וְאֶת כָּל הַצַּדִּיקִים וְאֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם אֶת חֶלְקָם, אַבְרָהָם עוֹמֵד מֵהַשֻּׁלְחָן וְקוֹרֵא "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה"! (במדבר טז), וְכֻלָּם עוֹלִים אַחֲרָיו. יִצְחָק אָמַר "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג). יַעֲקֹב אָמַר "פִּתְּךְ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה" (שם כג). וּשְׁאָר כָּל הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה כח) .

האורחים העליונים אינם יכולים לשאת את ההתעלמות מהעני ומהחלש שבחברה. במיוחד אברהם, שהיה עומד על פרשת דרכים כדי למצוא אורחים, אינו מוכן להתארח בסעודתו של מי שמדיר אחרים משולחנו. לא בכדי הוא זה המוביל את האושפיזין האחרים בנטישת השולחן. לאחר קריאתו להסתלק, גם יתר חבריו מרחבי ההיסטוריה היהודית קמים מן השולחן ומסתלקים ממנו בהפגנתיות.

הזוהר מדגיש שאם ההתעלות לגבהים הרוחניים אינה מיוסדת באופן עמוק על דאגה לזולת, היא אינה ראויה. המפגש עם העולמות העליונים מותנה בהשפלת המבט לצרכי הזולת שבעולם הזה, בדאגה ואחריות לתיקון העוולה ולעשיית צדק וטוב בעולם. זאת לא מתוך תחושת חובה אלא מתוך שמחה ומאור פנים: "וצריך אדם לשמוח בכל יום ויום בפנים מאירות באורחים אלה המצויים עימו" (זוהר, שם).

הישיבה בסוכה היא ישיבה כפולה, היושב בה נוכח בשני מרחבים – אלוהי וארצי. הסוכה אמנם עשויה מדפנות עץ, מסמרים וסכך, אך בו בזמן היא גם סוכה עליונה, והיושב בה זוכה בצל רוחני. הסוכה, "צל האמונה" בלשון הזוהר, היא מקום התרחשות רוחני, מיני קוסמוס לעולם כולו. האושפיזין מלמדים אותנו מספר דברים חשובים: ראשית, כי חסד, גבורה או הוד הן לא רק מידות מופשטות, אלא גם דמויות מעוררות השראה של אנשים בשר ודם, אשר הצליחו לממש בחייהם את האלוהות ולדבוק בה. שנית, גם דמויות שאינן חיות עוד בגוף יכולות להתארח אצלנו, במחשבה ובמציאות החיים שלנו. שלישית, במקום של יין ובשר צריך להרים את העיניים גבוה מעבר למזלג, ולחפש אחר הרוחני והנשגב. ורביעית, שהרמת המבט הזו לא נעשית בגלגול עיניים למרום ובמחשבה מופשטת על הצדק והטוב כאידאות נשגבות, אלא בגילומן בחיים שכאן. גם בהתעלות ובנסיקה אל הנשגב אסור להזניח את הדאגה לעולם הזה ולמצוקותיו הממשיות.

לחזרתם הביתה במהרה לסוכה ואלינו לשולחן של כל החטופים והשבויות.

ד"ר ביטי רואי מלמדת קבלה במכון שכטר ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן