ערב יורד, ובשעה זו מתחילים להדלק בחלונות אורות של נר ראשון של חנוכה. השנה כמו בכל שנה, בחרנו לתת את הבמה ולהאיר נשים מיוחדות. והפעם "מעלות על נס" – נשים שהן ניסים עבורנו.
ראשונה, המוסיקאית הנהדרת, הזמרת והיוצרת מורין נהדר בחרה בלילי בן עמי:
לעולם לא אשכח את הרגע שבו שמעתי שמיכל סלה ז"ל נרצחה באכזריות בביתה. שבועות הייתי רדופה מצער והלם.
את מיכל זכיתי להכיר רק מעט מהופעות שהשתתפתי בהן בבית הקונפדרציה, בהן היא עבדה כמפיקה בפועל. אני זוכרת את טוב לבה, את החיוך והקול שלה ובעיקר את האנרגיה המיוחדת שלה שהשרתה על כל הסובבים אותה אווירה נעימה. לאחר הרצח הנורא זכיתי להכיר את אחותה, לילי בן עמי. עמדנו בקשר לגבי הופעה לזכרה, ומאז אנחנו שומרות על קשר.
אני עוקבת בהשתאות ובהערצה רבה אחרי פעילותה של לילי, שבמקום לשקוע באבל כבד לנוכח הטרגדיה הקשה שפקדה את משפחתם, בחרה בדרך החיים, ההתחדשות, והפכה את עצמה למאור גדול שמאיר על סביבתה ומציל נשים רבות שחיים עם גברים אלימים.
לילי הקימה את פורום מיכל סלה, הפועל להעלאת מודעות למניעת אלימות נגד נשים באמצעות חדשנות וטכנולוגיה עם היעד: אפס נרצחות בשנה. בנחישות, בגבורה ובכוח רצון, לילי עושה נפשות לפורום הן בארץ והן בחו"ל, והצליחה להפוך אותו לכוח משמעותי וחזק שמציל נשים רבות ברחבי הארץ.
אני רואה לאורך כל השנה בפייסבוק את הפעילות מעוררת ההשתאות של לילי, שנפגשת עם גופים ואנשים רבי השפעה כדי לסייע במאבק נגד האלימות כלפי נשים – ממנכ"לית פייסבוק ועד בכירים במשק, שמיהרו לעזור ולתת תמיכה עם כל האמצעים הרבים העומדים לרשותם.
פעילויות נוספות וחשובות של הפורום כללו את השקת "הכלבים של מיכה סלע", שבו הפורום מעניק כלבי הגנה לנשים מאויימות, סיירת מיכל – יחד עם יוצאי שב"כ ומומחי אבטחה, הפורום בנה חליפת ברזל לנשים מאויימות על חייהן, הרצאות ומערכי שיעור לזיהוי אלימות במשפחה ועוד המון פרויקטים ורעיונות ומיזמים שמאחורי כולם עומד הדבר המניע את לילי והפורום – מניעת הרצח הבא וגדיעת האלימות הנוראה נגד נשים.
לפעמים אני תוהה מתי לילי מספיקה גם לישון בין כל שלל הפעילות האינטנסיבית הזו, כשלצד זה היא גם אשת משפחה למופת.
לילי היא עבורי כוח גדול ודוגמא מופתית לאשה שהוסיפה אור גדול בתוך החשכה הנוראית שפקדה אותה, בחרה בדרך החיים, ולא נתנה לרוצח השפל להכניע אותה ולשבור את רוחה.
נר שני: עו"ד צילית יעקבסון יו"ר עמותת בת מלך מעלה על נס את אימא שלה, ז"ל:
בחרתי את האחת והיחידה עבורי. הסיבה והמסובב. זו שככל שעוברות השנים כך גדל מקומה בחיי, כך גדל העדרה.
בחרתי בך – אמא שלי.
לפני למעלה מעשרים שנה איבדתי את אמא. הבור נפער וממאן להתמלא. אני מבוגרת היום מכפי שהיתה היא ביום בו נלקחה מחיינו.
איני קוראת עוד 'אמא', אלא קרויה כך. עין אחת דומעת על האין בעוד השניה זולגת דמעות של הודיה על היש.
אמא- הרבה מעבר למילה , זאת מהות והגדרת חיי.
כוחה של אמא שלי, הכוח שנצרב בי, היה בתפילה, בדמעה, בחוסן הריגשי ובתבונה המעשית, בעצם הידיעה שהיא כאן, נוכחת. עדיין.
אני מתפללת שהכוח הזה עבר גם אלי, וממני אל בנותיי – נכדותיה.
אני מתפללת יום יום שתהיה לי התבונה לומר את המילים הנכונות, ולשתוק במקומות הנכונים. מתפללת שאצליח להעביר את המסר לילדיי, לבנותיי – אני פה.
הייתי פה, חובקת אותך כאשר הגעת לעולם, ואני פה תמיד. דלת הבית וחדריי הלב תמיד יהיו פתוחים, מחבקים.
כמו של אמא שלי.
בשגרת יומי, אני רואה יום יום אימהות לביאות הבוחרות בחיים ומוסרות את הנפש עבור ילדיהן, מזנקות מעל תהום כדי להציל אותם ממקום סכנה…אל עבר עתיד בטוח ומאושר. אני מתפעמת מהעוצמה שלהן, ומתפללת לאלוהי האימהות שיתן להן את הכוחות השמורים רק לאמהות.
אמא – מילה אחת , כל הווייתי.
אמי לא זכתה לראות את רוב נכדיה נולדים וגדלים, לא זכתה להיות חלק מהעשייה עבור אחיותינו, עשייה בה ללא ספק היתה מוצאת מזור וחיבור לנימי נשמתה. אבל היא כאן, איתי, בכל אשר אלך.
אני רואה את אמא בבת הקרויה על שמה, וגם בבנותי האחרות – בגומות החן, בניצוץ העין, ברוחב הלב, בתבונת הכפיים. אני רואה את אמא בנכדה שלי, הנינה הראשונה שלה…
השנה הלכה לעולמה בשיבה טובה סבתי, אמה של אמי. השנה זכיתי גם ללוות בת לחופה ולחבוק נכדה. השרשרת הנשית, לעולם אינה מתמעטת, גם כשהגעגוע צורב.
לפעמים כוחה המלא של אמא מתגלה רק בהעדרה.
הלבנה במיעוטה – הולכת ומתחדשת בבנות, בנכדות ובנינות.
*לכו לחבק את אמא*
נר שלישי מאיר את הסופרת חיותה דויטש והיא כותבת על יואנה הלוי, הגיבורה של ספרה החדש "אשת הרב, אשת הבישוף".
הגיבורה שלי בחנוכה השנה היא יואנה. יואנה הלוי, אשתו של הרב שלמה הלוי מבורגוס, נינתו של הרשב"א מגדולי חכמי יהדות ספרד. יואנה חיה בספרד הנוצרית של המאה הארבע עשרה, תקופה מאד לא קלה בגלל המגפה הגדולה בתחילתה, מגפת הדבר השחור, וקשה במיוחד ליהודים בעולם הנשלט על ידי הכנסייה. כמובן, אם את עשירה וממשפחה מיוחסת, ואם את נישאת לעילוי של העיר, מיוחס ועשיר לא פחות ומקורב מאד למלך קסטיליה – חייך קלים קצת יותר, וחייה של יואנה היו בהחלט כאלה. היו לה חמישה ילדים וחייה התנהלו יחסית על מי מנוחות עד שהגיעו פרעות קנ"א והחיים התהפכו. שלמה הלוי, מנהיג קהילתו מנסה להגן על יהודי בורגוס – ונכשל. הוא מחליט להיטבל לנצרות, והוא עושה כן בקתדרלה של בורגוס, משנה את שמו – פבלו דה סנטה מריה, והופך לאחד המומרים הגדולים שהיו אי פעם. עם התנצרותו של בעלה צריכה יואנה לקבל את ההחלטה הקשה בחייה: האם להתנצר אתו ולהמשיך לגדל את ילדיהם, או להישאר יהודייה – ולבדה. יואנה מחליטה שלא להתנצר. היא נשארת בבורגוס, צופה בילדיה הגדלים לחיק הנצרות, שומעת על עלייתו של האיש שלה בסולם הדרגות בכנסיה, עד שלימים הוא חוזר לבורגוס, והפעם – כבישוף.
על אף שמבחינת ההיסטוריונים היא אינה אלא הערת שוליים בסיפור של בעלה שכתביו מופצים בעולם הנוצרי כבר שנים רבות, יואנה הלוי היא גיבורה בגלל בחירותיה והתמודדותה בעולם שפנה נגדה, ולקח ממנה את ילדיה במסגרת החוק שבו ילדים נשארים בחזקת בן הזוג המתנצר. יואנה האמיצה והחזקה שהופכת מנהיגה בקהילתה, היא גיבורת הספר "אשת הרב, אשת הבישוף" שכתבתי לאחרונה בשיתוף עם ההיסטוריון דוד יעקבסון, שחשף בפניי את הסיפור שלה והחליט שחייבים לספר אותו.
בספר שכתבנו, בדיתי את רות, גיבורה בת זמננו, שכלואה בביתה בסגרי הקורונה, לצד בעלה חולה האלצהיימר. רות, שמבינה בדידות מה היא, מזדהה ושואבת השראה מדמותה של יואנה, מנאמנותה וממסירותה, ומחליטה –כמונו –לספר את הסיפור של יואנה ולהוציא אותה מאפלה לאורה – כראוי לגיבורות כמוה.
נר רביעי למי שדרכים הן חלק מהיומיום שלה. מנכ"לית החברה להגנת הטבע, איריס האן, בחרה בפרופ' אליס שלווי:
לאחר שנבחרתי לתפקיד מנכ"לית החברה להגנת הטבע, נשאלתי לא אחת על הנסיבות שאפשרו לי להיות חלק מניפוץ תקרת הזכוכית של תפקידי הניהול בישראל.
אין ספק שהתשובה מובילה, במידה רבה, למקום של פרופ' אליס שלווי בחיי.
פרופ' שלווי היתה מנהלת בית ספר "פלך", בית הספר התיכון בו למדתי.
מעבר לגישות החינוכיות הייחודיות ובכלל להתנהלות הייחודית ופורצת הדרך של בית הספר, אין ספק שבזכות מנהיגותה העוצמתית של פרופ' שלווי – הוא היה גם בית ספר להעצמת נשים.
כשאני חוזרת לימים בהם הייתי נערה צעירה, אני זוכרת היטב את פרופ' שלווי כאשת מקצוע מובילה בתחומה, אשת חינוך, אישה רחבת אופקים ופורצת דרך, דעתנית, מרשימה, אמיצה, אישה שדבר אינו עומד בפניה.
הדברים שנאמרו על ידה באסיפות הכלליות של כל תלמידות בית הספר על גג בניין האבן הישן ברחוב גדעון בירושלים, ולא פחות מכך – במסרים שלא נאמרו, ושהיו חלק משיגרת ההתנהלות של בית הספר שהיא הובילה, רוחב האפשרויות וההזדמנויות שבית הספר פתח בפנינו – כל אלו שידרו בפנינו מסר ברור: הכל, אבל הכל אפשרי. זה תלוי רק בכל אחת מאיתנו. בישראל של שנות השמונים, ובוודאי במיגזר הדתי, זה כלל לא היה מובן מאליו.
לאורך כל שנות בגרותי, כשהבטתי למעלה, ראיתי רק שמי אינסוף, לא ראיתי מעולם תקרת זכוכית. ואת התחושה הנפלאה הזו, אני חבה במידה רבה לפרופ' שלווי.
הנר החמישי הוא נרן של האחיות. שמחות לארח את נעמה קאופמן פס, מנכ"לית משרד החקלאות ופיתוח הכפר, שבחרה בשתי אחיותיה: ויוי קאופמן ליכט ושלומציון קאופמן רוזנברג.
קראתי פעם אמרה, שאחים זה מצד אחד האנשים הכי קרובים אליך ומצד שני, האנשים הכי שונים ממך. הגיבורות שלי החג הן האחיות שלי.
מכירות אותי מאז ומעולם. אחת מעלי שנולדה לפני. ואחת שהגיעה אחרי והעשירה את חיי.
כל אחת מהן תבנית נוף מולדתי, שונות לגמרי זו מזו. רקמה אנושית אחת שלמה יחד.
הראשונה, ויוי, גילתה אותי, טיפחה אותי, נטעה בי חלומות, תקוות. אמרה לי שהשמים הם הגבול, שאני כל יכולה. הקפידה שלא אחזור על טעויותיה אבל גם דחפה אותי קדימה. אחותי הגדולה, שבלעדיה בחיי, לא הייתי אני.
אחותי הקטנה, שלומציון, שהיא בכלל לא קטנה, כי יש לה עוצמות שאין לתאר, וראיה רחבה ומעמיקה על החיים ועל מורכבותם. שעולה עליי בכל, בכתיבה, בניהול, בבישול בגידול, ותמיד כל שיחה איתה היא אמת מוחלטת.
המקום המכיל, המפנק, שיבין את העומס בחיי, שיראה את הילדים שלי לעומק, שיפרגן לי וידחף אותי קדימה, יסייע לי מקטן ועד גדול, יפרגן לי חופשה או יבשל לי שבת או ישלח לי עוגות, יעזור לי להרים אירוע משפחתי ויחליף 10 בעלי מלאכה. יגידו לי שהכל יהיה בסדר כשקצת קשה. מקום אמיתי ונקי להיות אני. זו הן. ולא רק לי, כמעט לכל מכריהן ומוקיריהן.
היכולת של כולנו לשוחח שיחות מעצימות, מרימות. בשיחה יחידה לקבל עוצמות לעוד כמה ימים. לנתח את החיים ולפעמים לצחוק על הכל. להילחם להיפגש במירוץ החיים ולדאוג שהילדים יהיו חברים טובים. להשתדל לתת עוד ועוד זו לזו רוחנית וגשמית ולדעת שיש מקום אחד בטוח. שמור. שבו הביקורת הכי גדולה היא בונה ובאהבה, ועצות הן מעומק הלב.
הבית שלנו ממשיך בתוכנו ועוצמתו מקצה היקום לקצהו.
זכיתי בשתי נשמות גדולות שמסייעות לי לשאת את משא החיים ואתגריו. שהן החברות הכי טובות ונאמנות ומעצימות שיש לאדם. בלי תנאי, בכל עת, לפני ואחרי כל דבר.
תודה לאחיות שלי, הגיבורות שלי. תודה על היותכן.
נר שישי, בערב שבת חנוכה, ראש העיר בית שמש ד"ר עליזה בלוך מעלה על נס את נשות העיריה, השותפות שלה לעשייה ולעבודה יומיומית.
נס הוא אירוע שאינו כדרך הטבע , משהו החורג מההתנהלות הטבעית של העולם. שאנחנו מבקשים להעלות על נס אנחנו מבקשים לעצור לרגע ולתת מקום בתוך השגרה לדבר מה שאינו מדרך שגרה.
אני מבקשת לעצור ולתת מקום לנס שהוא בדרך הטבע. בעצם לא רק נס אחד , אלא שמונה ניסים. נס לכל יום מימי החג. אני מבקשת להעלות על נס את נבחרת הנשים שלי בעיריית בית שמש :שרי דרור –ראש מנהל חינוך , נוער וקהילה, ענבר וייס – מהנדסת העיר , גילה רונן – ראש מנהל הרווחה והשירותים החברתיים, דקלה כלפון – התובעת העירונית , אסתי מוסקוביץ – ראש מנהלת התעסוקה העירונית , חיה יוסוביץ – מנהלת גיוס משאבים של "קרן שמש" , מירי שלם – מנהלת היכל התרבות בית שמש , ענבל אלוש – מנהלת אגף הון אנושי , הסיירת הזאת שלנו בבית שמש הופכת כל מחשבה למציאות וכל אחת ואחת בתחומה עושה זאת על הצד הטוב ביותר.
חבורה מופלאה של נשים המובילות את הקו של חינוך לאחריות , מובילות את התפיסה כי עיריית בית שמש והתושבים , כולנו יחד, שותפים ביצירה ובעיצוב העיר. כל אחת מהן היא אור בתחומה , אור של עשייה למען העיר בית שמש ולמען תושבי העיר.
אם יכולה הייתי לבחור משפט המתאר את סיירת הניסים שלי בעירייה , ניסים שכל כך טבעיים , הייתי בוחרת "אדם מדליק נר מנר , הנר דולק וחברו אינו חסר" – עשייה ונתינה ,של נשים חזקות המובילות שינוי כל אחת בתחומה, הגרים בכפיפה אחת והכול למען העיר ותושביה.
את הנר השביעי מדליקה ניצנית ריקלין, ראשת מכינת לפידות אמונה לרבנית רבקה שפירא:
בחרתי להעלות על נס את הרבנית רבקה שפירא ממובילות המהפכה הרוחנית חסידית בציונות הדתית.
לפני מספר שנים פניתי לרבנית רבקה בבקשה שיערך מפגש בינה לבין חניכות המכינה הקדם צבאית לפידות אמונה, כדי לתת להן הזדמנות להכיר אישה מעוררת השראה ולהעמיק בלימוד התורה. מצאתי את עצמי מזכירה לה, מדוע היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהייתה שותפה במהלך מהפכני והובילה דרך חדשה בעבודת ה' גם כשזה היה "זרם שולי ומוזר". הבנתי שחלק גדול בגדולתה הוא היכולת להוביל בענווה מהחיבור היום יומי, הבינאישי. מהחידוש במודל של הובלה זוגית. מבחירתה לגדל משפחה גדולה, מגוונת ודעתנית, בה ילדיה בחרו בדרך עצמאית שלעיתים אינה לגמרי מקובלת.
באין ערך בויקיפדיה מצ"ב כמה מילים על הדרך הארוכה בה היא ממשיכה ללכת גם היום למרות גילה:
בשנות החמישים הצטרפה הרבנית רבקה ל"חבורת השלהבת" אותה הקימו הרב שטיינזלץ והרב משה שפירא לו תינשא בהמשך. החבורה חשה שהיא נושאת בשורה חדשה. עיקרה: שיבה אל יהדות ארצישראלית ברוח החסידות. העולם היהודי שראו סביבם נתפס בעיניהם כמיושן וארכאי, ותפקידו של הארגון שהקימו היה "לגלות לעולם את האמת".
בשנת תשמ"ד, ייסד הזוג שפירא את מכון "שובה" לבנות ביישוב החדש עפרה, המדרשה העל תיכונית הראשונה לבנות, מוסד שעצם מתכונתו היה פריצת דרך ותוכנית הלימודים שלו שאפה להעניק לבנות 'תורת חיים' שמקורותיה בחסידות ובלימוד עיוני בכתביו של הרב קוק.
הרבנית רבקה עמדה בראש המדרשה שנים רבות ועדיין מלמדת באופן קבוע. היא מובילה קו רוחני ברור אך מכיל ופתוח במישור הבינאישי.
בחג חנוכה כך אומרים, היא נוהגת לשבת אל מול הנרות ולשיר 7 פעמים את ”אנא בכוח“, במנגינה ייחודית לה.
נר שמיני ואחרון , יו"ר קולך, אפרת שפירא רוזנברג, מעלה על נס את פרופ תמר רוס. חנוכה שמח!
אני דתיה מאז שאני זוכרת את עצמי, ופמיניסטית מאז עמדתי על דעתי כבוגרת. אבל כמו הרבה מהזהויות השונות שחיות בתוכנו במקביל, במשך שנים הזהות הדתית והזהות הפמיניסטית שלי חיו זו לצד זו כשני קווים מקבילים שלא נפגשים. המפגש הראשון ששבר את חוקי הגאומטריה והפגיש את הקווים המקבילים הללו התרחש במדרשת ברוריה שם הפרקטיקות הדתיות והפמיניסטיות שלי נפגשו. אבל רק כשקראתי את ספרה של פרופסור תמר רוס, ארמון התורה ממעל לה, הרגשתי שלא זו בלבד שהקווים האלה נפגשו אלא שהם במידה רבה גם התמזגו לכדי קו אחד.
לראשונה נחשפתי לתיאולוגיה פמיניסטית דתית שמנוסחת בבהירות, בעקביות ובעיקר באופן שכל כך קלע לאינטואיציות פנימיות שהיו בתוכי במשך שנים. תפיסת ההתגלות המתמשכת פתחה בפני אפשרות תיאולוגית רחבה שמחברת את הישן עם החדש ומניחה אותם על אותו ציר דתי ורוחני.
שנים קודם לכן זכיתי ללמוד תורה מפרופ' רוס בשיעוריה המיתולוגיים על הרמב"ם ועל הרב קוק וכך נחשפתי לאישה מבריקה, ידענית, חריפה ומפתיעה. אישה שבאישיותה חיה ומדגימה את התיאולוגיה אותה הניחה בארמון התורה ממעל לה כאפשרות חיים- מחברת ישן וחדש, אומץ ודרך ארץ, פריצת דרך עם צניעות וענווה. פתיחת אופציות לבחירות לגיטימיות שונות ללא שיפוטיות. בדרכה השקטה חצבה בסלע דרך עבור נשים דתיות, ושילמה עליה מחירים ציבוריים ואישיים. אני מודה לתמר רוס על האור הגדול שהוסיפה לחיים הדתיים והפמיניסטיים שלי, של נשים רבות ושל גברים רבים, ומאחלת לה עוד שנים רבות של יצירה רוחנית מאירה.
חנוכה שמח!
