קצת קשה לענות כיום, במאה העשרים ואחת על השאלה האם מותר לאישה ללָמד. השאלה היא מאיזו נקודת מוצא יוצאים. האם יש לצאת מן המקורות המדברים על חֶברה נפרדת, ועל אישה שכל כבודה פנימה, או על חֶברה שלנו, בה נשים לומדות וחוקרות, מקבלות פרס נובל, וממלאות תפקידים בכירים, וחברה דתית שבה נשים כבר ממלאות תפקיד ראש מועצה, ראש עיר, חברת כנסת, ומנהלות בתי ספר אפילו במגזר החרדי. אין ספק שבתחום זה של מעמד האישה חל שינוי וכבר אי אפשר רק לצטט מקורות.
מכל מקום מכיוון שהשאלה נשאלה ננסה לענות. המשנה (קידושין פ"ד מי"ג) קובעת: "לא ילמד אדם רָוָק סופרים ולא תלמד אשה סופרים ר' אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים" ובגמרא מסבירים שהחשש ברווק הוא מפני אמהוֹת הילדים שיבואו לבקר את בניהן, ובאישה מפני האבות שיבואו לבקר את ילדיהם (קידושין פב ע"א). כבר בירושלמי למקום (סו ע"ב) מסופר שחכם אחד מינה מָשְנֶה (מלמד משנה, בבית ספר, בדרך כלל ברמת גיל בינונית), וכנראה שהוא מינה רווק. תופעה זו של אי שמירה של המשנה תחזור גם בדורות אחרים.
החשש מהמפגש עם האמהות או עם האבות מוסבר על ידי הפוסקים בחשש לייחוד ו\או גירוי. הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כב יג) מסביר "מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים. וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהן שהן באין בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה, ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו".
הניסוח של הרמב"ם איננו זהה למשנה והנימוקים השונים עוררו גל של פרשנויות. מכל מקום בפשטות, אין איסור בעצם ההוראה, אין הגבלה שההוראה תהיה רק בסוג מסוים של לימודים, יש בעיה של גירוי וייחוד. דיוני הפרשנים מתמקדים בבירור ההבדלים.
לפיכך, אם יש פתרון לעניין הייחוד כל הבעיה נפתרת. כך למשל בכיתה מעורבת הבעיה נעלמת. ובניגוד לכל מה שמטיפים לנו ברחוב החרדי החרד"לי, אין בעיה של ייחוד בלימודים משותפים של קבוצות גדולות, וייחוד הוא רק במפגש פרטני. לעומת זאת אין הבדל אם התלמידים הם בנים או בנות, שכן החשש הוא מההורים ולא מהילדים עצמם. מדעתנו עוד נוסיף שלפי זה אין גם בעיה הלכתית בהוראה מזדמנת או בהרצאה מקרית.
שאלה אחרת היא למה הדגיש הרמב"ם את האיסור ללמד קטנים. האם בילדים גדולים אין חשש שהאבות יופיעו וממילא הכל מותר, או ההיפך, שבילדים גדולים יש איסור בעצם ההוראה, ושוב בגלל הייחוד.
בעל ים של שלמה (קידושין ד כז), למשל, מסיק שגדולים אסור ללמד, וכמובן שאינו מעלה על דעתו אפשרות של כיתה מעורבת. לא בגלל איסור אלא בגלל שמציאות כזאת לא עלתה על הדעת.
בשאלה עסקו גם חכמי דורנו אלו כבר התמודדו עם שאלה נוספת. במציאות – בכל בתי הספר, דתיים וחרדיים כאחד, המורים הן מורות, ואיך אפשר לקיים מערכת הוראה ללא שיתוף מלמדות?
הרב משה פינשטיין (אגרות משה, יורה דיעה עג) דן בנושא בהרחבה, והמציאות הנוכחית היא נקודת המוצא שלו: "בעניין שבמדינה זו לוקחים נשים למורות ואין מוחין בזה". גם הוא מתמקד רק בנושא הייחוד, ומסיק שאין חשש כזה בבית ספר גדול שיש בו הרבה כיתות. בשיקוליו תופש מקום מרכזי השיקול של 'שעת הדחק' שבה אנו מצויים כיום, שקשה למצוא מורים זכרים. וכאן חכם דגול זה סותר את עצמו. מצד אחד הוא מצביע על צדדי ההיתר, אבל מתיר רק בשעת הדחק. וכן הוא מתיר לנשים ללמד ילדים גדולים (גם כיתה של בנים בלבד) שכן בבית ספר גדול חשש הייחוד נעלם.
"…. וממילא לענין שאלת כבוד תורתו אם נשים יכולין ללמד לילדים גדולים, הנה מאחר שליכא יחוד שמטעם זה מתירין לה ללמד בבית הספר יש להתיר גם כשהתלמידים הם ילדים גדולים, ואין חלוק בין למודי חול ובין למודי קדש"… ואין חלוק בין צעירות לזקנות".
רבי אליעזר וולדנברג הולך גם הוא בדרך זו, ואומר שרווק ילמד "מפני שהיא גזירה שאין יכולין לעמוד בה בזמן הזה שאל"כ לא ימצאו מלמדים כפי הצורך" (ציץ אליעזר חלק ו סימן מ), ולאחר שהוא מתקשה בנימוק זה, הוא מציע שאולי הנשים באו לבית הספר יותר מאשר כיום. קשה שלא להתרשם, שברור לרב וולדנברג שהאיסור כבר לא קיים, והוא מתרץ שהחברה השתנתה. כמובן שאם כבר משתמשים בנימוק זה, שהוא 'טריפה' בעולם הרבני, סביר יותר להשתמש בעובדה שכל כללי החברה המעורבת כבר השתנו.
בסימן מ"א שם, הוא דן באישה המלמדת, ושוב רואה בכך קושי גדול בגלל הייחוד, הוא מתיר לאישה ללמד לפרקים "ולפי"ז (ולפי זה) אם תעמוד שאלה של לימוד סופרים לאשה לפעם או לפעמים, ובדומה לזה למקרים מיוחדים, ונדע בודאות שבאותו זמן נמצא בעלה בעיר יש להתיר בפשיטות שתלמד". קשה לו יותר עם הוראת קבע של נשים, והוא מאמץ את ההסבר שבבתי ספר מסודרים נימוק זה איננו חל. עד כאן מדבריו בתשובה ארוכה. הרב וולדנברג נדרש לנושא גם בקצרה ושם הוא מדגיש יותר את ההיתר מלכתחילה "…פתח פתוח לנו אפוא לסלילת היתר בזה לזמנינו זה באשה כשמלמדת אותם בבית הספר [כשם שנשים חרדיות עובדות בהרבה מקומות ציבוריים ולא רואים בזה משום חריגה מגדר הצניעות ומהכל כבודה וגו'], (ציץ אליעזר יד צז). כנגד זה הוא אוסר על גן פרטי בבית הגננת מאותו טעם שהזכרנו. עוד הוא מביא בשם רבנו יצחק (מבעלי התוספות) "כל זה בתינוקות אבל בגדולות לא שייך הכא לא אמהתא ולא אבהתא ומותר עכ"ל (עד כאן לשונו), והנה זה ברור דזה שכותב הר"י הזקן גדולות אין כוונתו רק על ילדות אלא גם על ילדים דהא מסיים בלשון לא שייך הכא לא אמהתא ולא אבהתא הרי שמדבר מב' הסוגים ועל שניהם מסיים דבכה"ג (בכי האי גוונא – בכגון זה) מותר". עד כאן דברי הרב וולדנברג, אם כי הוא מזכיר גם חכמים האוסרים לאישה ללמד מבוגרים מפני חשש הייחוד.
יש כמובן גם רבנים, השייכים לחברה החרדית, האוסרים על הוראת נשים, ושוב, בדרך כלל בגלל חשש הייחוד אם כי יש גם מי שמתנגד, משום שלא טוב שבנים יראו לפניהם מורה אישה (משנה הלכות ו רכה). הוא מסיים "והנני להודיע כי יודע אני אשר ימצאו מפקפקים וימצאו סדקים להכניס בפירצות דחוקות וימצאו פוסקים שיש לפקפק ולחלוק עליהם, אבל עיקר הדין מפורש הוא וליכא ביה טומא". המפקפקים והפרצות הם מה שאמרנו לעיל.
במישור המעשי בתולדות ישראל כמה סיפורים על נשים מלמדות תורה, וידוע הסיפור ברבנית אסתר בכורדיסטן שלימדה במקום בעלה שנפטר. הרמב"ם נזקק לנושא בשתי תשובות באחת הוא קובע שהבעל רשאי לאסור על אשתו ללמד תינוקות מפחד המפגש עם האבות (מהדורת פריימן קסט), ובשניה, שבה הוא עונה כנראה על פניית האישה עצמה, הוא מונע מהבעל להפריע לאשתו ללמד לפרנסתה (שם קפב), וזאת מאחר שהוא איננו מפרנסה כראוי. בשתי התשובות אין איסור על עצם ההוראה. נראה שכשבא הרמב"ם לעסוק בנושא למעשה השתכנע שחשש הייחוד איננו קיים, למרות שהיא מלמדת בביתה, זאת ההיפך מסברותיהם של הרב פינשטיין והרב וולדנברג. הרב וולדנברג הכיר רק את התשובה הראשונה, וכנראה מנוסח משובש, ומסיק מסקנות שאינן בתשובה. הם אינם מכירים את התשובה היטב בין השאר משום שנמצאה בין כתבי הגניזה ולא הכירוה כהלכה.
כללו של דבר. כמעט כל המשיבים אינם רואים בעיה בעצם ההוראה אלא בשמירת דיני צניעות. אישה המלמדת חייבת בדיני צניעות כמו כל אישה בהתאם לנורמות שלנו. מי שסבור שהנורמות שלנו צריכות להיות הנורמות החרדיות ינהג לפי זה. ומי שחי בנורמות הלכתיות אחרות, צריכה גם המורה להתנהג בהתאם לאותם נורמות. השאלה היא של חברה מעורבת בכללותה, ולפי ההלכה אין בחברה המעורבת איסור, אך צריך לשמור על גדרי צניעות המנויים בהלכה, ועל אלו שאינם מנויים במפורש.
ועוד דבר יש לומר: אין פתרון ליצר הרע. כבר ראינו מורים יראי שמים שנשותיהם עימהם וחכמים הבטיחו שבכך הם ניצלים מיצר הרע, ומותר להם לפי ההלכה להתייחד עם אישה, אם אשתו בעיר, ואף על פי כן יצר הרע גבר וד"ל. מצינו גם מקרים שמורה התאהבה בתלמיד בוגר. גם פגישות מקריות מובילות לפעמים לצרות. אינני בטוח שמעשי החטא כיום רבים יותר מאשר בעבר. החוקים לא תמיד מספיקים, ואין הם תחליף להתנהגות שלמה ואמיתית.
על כל פנים אין במקורותינו איסור לאישה ללָמד ובלבד שתישָמר הצניעות המקובלת.
