על צפורה, המסמלת ציר של מחשבה חדשה שאפיינה את בנות מדיין.
2009-01-13
וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו: וְאַיּוֹ, לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה (שמות, פרק ב, 20-21).
וילך משה מדינה כי ירא [לשוב] מצרימה מפני פרעה ויבוא אל רעואל ויספר לו משה את אשר ברח ממצרים ואת אשר מלך לבני כוש ואת אשר לקחו מידו המלוכה ויגרשוהו. ויהי כשמוע רעואל את דבריו אמר בלבו אתנה זה בית הכלא וארצה בו לבני כוש כי נוסם הוא ויקחהו אל בית הסוהר ויהי כלוא שם עשר שנים. ויהי בהיותו עצור שמה ותחמול עליו צפורה בת רעואל ותכלכלהו לחם ומים ויהי מקץ עשר שנים ותאמר אל אביה לאמר האיש העברי אשר כלאתו זה עשר שנים בבית הסוהר ואין דורש ואין מבקש אליו ועתה אם טוב בעיניך אבי נשלח ונראה אם מת ואם חי הוא ואביה לא ידע כי כלכלתהו ויען ויאמר רעואל הנהיה כדבר הזה להעצר גבר בבית הכלא עשר שנים ולא יאכל ויחיה. ותען צפורה את אביה לאמר הלא שמעת [אבי] כי אלקי העברים גדול ונורא הוא ומפליא להם בכל עת. הוא הציל אברהם מאור כשדים ואת יצחק מן החרב ואת יעקב מן המלאך בהאבקו עמו. וגם עם זה רבות עשה ויצלהו מיאור מצרים ומחרב פרעה גם מזה יכול למלטהו. וייטב הדבר בעיני רעואל ויעש כן כדבר בתו וישלח אל הבור לראות מה נעשה בו. ויראו והנה האיש חי ועומד על רגליו ומתחנן אל אלקי אבותיו. ויוציאוהו מן הבור ויגלחוהו וישנו את בגדי כלאו ויאכל לחם. (ילקוט שמעוני, פרשת שמות, רמז קסח).
המדרש מחדש לנו פרטים על הפעילות והערכים המבנים את ציפורה. המדרש לא מספר לנו כיצד יתרו פגש במשה, אלא כיצד ציפורה הסתכנה והאכילה את משה בכל עשר השנים שהוא היה כלוא במדין. המעבר הבין דורי בין יתרו לבין ציפורה חשוב גם להבנת דמותה. משה פגש את ציפורה ולא את יתרו משום שהיא מסמלת ציר של מחשבה חדשה שאפיינה את בנות מדיין. היא אמיצה. היא הסתכנה והצילה את משה והמרתה את פי אביה במשך עשר שנים. הכוח הנשי הטמון בדמותה של ציפורה הוא זה שהשלים את משה כשהוא יצא למסע שחרור העם העברי. המדרש מתעקש על דמותה של ציפורה, וכשאנו מסתכלים על התמונה הגדולה אפשר לראות שללא ציפורה, משה לא היה ניצל ואיתו כל תקוות העם העברי הייתה נגוזה. ציפורה היא גם מנהיגה בתוך אחיותיה. היא לא רואה את עצמה מורמת מהעם וקל וחומר לא ממשפחתה. וכך היא יושבת בין אחיותיה. ולכן המקרא מתייחס אליה כחלק מקולקטיב של "בנות יתרו". ציפורה שווה במעשיה למשה. היא לא רק מצילה את משה, אלא היעדרותה מחיי משה גורמת לפגיעה קשה בחייו, בחיי קהילתו ומשפחתו. ציפורה ויתרו מסמנים את ה"מדייניות" ככזו שמשלימה ומאנישה את ה"עבריות-מצריות" בדמות משה.
ציפורה בין הבאר לבור
ציפורה רואה את משה מגיע ממרחק. היא מזהה בפרקטיקות ההתנהגות שלו, בצורת הישיבה את סימני הנסיך המצרי הנמלט על נפשו (אולי היא מזהה גם את העובדה שהוא נסיך עברי וגם מצרי). ציפורה מגיעה לבאר ומותקפת על ידי זרים וניצלת על-ידי משה. ציפורה יכולה הייתה להציל את אחיותיה על ידי הזדהות כבת יתרו בפני המתקיפים. אך לא. היא רצתה להיראות ככל הנשים אשר עובדות את המלך ורועות את הצאן שלו. בנוסף, היא רצתה לבדוק את גבולות המוסר וההתנהגות החברתית של משה במשחק המסיכות הזה. משה הבין שציפורה היא בת מלך, דרך פרקטיקות הדיבור שלה, ההליכה, היחס של הבנות האחרות אליה, אך הוא העדיף להסתיר את ידיעתו. הוא הציל אותה ואת אחיותיה ואף שירת אותן, מבלי להסגיר עצמו, אחת אחר השניה. כך הוא בעצם הציג את מעמדו, תוארו כסוג של "לבוש" אשר הוא יכול לפשוט בכל רגע מסמלת את המסכה שעטה על עצמו, התכחשות לעובדה שהוא נסיך. משה פעל בצורה שכזו בכדי להרשים את ציפורה. בפעולתו הוא הוכיח לה שהערך של צדק חברתי וערבות הדדית יכול להתבצע גם על ידי זר, היוצא כנגד המקומיים (הסדר המקומי), למען נשים זרות, בארץ לא מוכרת.
במידה ומשה היה מציל את הנשים, מבלי להשקות את הצאן שלהן, הוא היה יוצר סוג של צדק משמֵר. משה הראה שחוש הצדק שלו בנוי על המחשבה של צדק מתקֵן. צדק שכזה פועל לא רק בשביל הקורבן, אלא משנה את המבנה של הכוח של החברה, כדי לא ליצור קורבן מלכתחילה. בהקבלה אפשר למצוא דימיון בין משה וציפורה. משום ששני אנשים מבינים אחד את השני על פי ההכרה שלהם את ערכיהם מתוך המעשים שלהם. אם ציפורה או משה היו רק מדברים – לא בטוח שהיה נוצר קשר כה חזק. ההלימה וההתאמה בין חוש הצדק של ציפורה לבין חוש הצדק של משה כבר נוכח בשלב זה. יתרה מכך, במקרא מסופר לנו (שמות ד) כי משה חוזר למצרים עם ציפורה. היא יולדת לו שני בנים: גרשם ואלעזר. בדרך הם הם פוגשים מלאך המבקש להמית את משה, אך ציפורה מצילה את המשפחה בזכות זה שהיא מלה את בנה. מעשה ההצלה מראה את חוכמתה של ציפורה, שמזהה את חולשות משה ויודעת לפעול ברגע האמת.
אהבה ומלכות
בתחילת המדרש אנו מגלים כי ציפורה מגיעה לבאר כרועת צאן ביחד עם אחיותיה. רעיית צאן היא סמל עתיק למנהיגות חברתית ובאר יכולה גם להפגיש בין אוהבים. הכוח של המנהיגות הפמיניסטית הזו מצוי בידי נשים ובראשן ציפורה. בסוף המדרש אנו יודעים כי משה עצמו הופך לרועה צאן ובה בעת הוא חוזה בהתגלות האל המונותיאיסטי היהודי בדמות הסנה הבוער. מרועת צאן לרועה צאן, מבתו של כהן גדול, לכהן הגדול שיצעיד את העם היהודי אל גאולתם.
ציפורה יודעת שהיא לא יכולה להכנס לצד משה לתוך הארמון המדייני. היא צריכה שיתרו ייתן את הסכמתו להכנסת הנסיך העברי-המצרי. היא לא רוצה לגרום לאי נעימות, וערעור על הסדר. במדרש, כאמור, ציפורה, הינה גיבורת המחזה, אשר מתרגמת את דברי אביה למשה, ומגשרת על מחסום השפה, התרבות, המנטליות, הערכים והמינהגים השונים. הפער בין ה"עבריות-מצריות" לבין ה"מדייניות" הוא חברתי.
ציפורה מספרת לאביה כי איש מצרי הציל אותן, אך מדברת מתוך קול שאר הבנות, כדי לא להראות את היחס האישי שלה למשה. היא מספרת שהוא לא רק הציל אותן, אלא גם שירת אותן. ההדגשה של המעשה הנוסף של משה, היא בדיוק קריצה למה שיפעיל יתרו. הן בשל החינוך החברתי שבתוכו הוא גדל ואף גידל אותה. היא "מסגירה" כיצד משה היה מוכן לסכן את גופו וחייו וגם להשיל את מעמדו החברתי. היא דורשת מיתרו בפנייתה להפעיל קריטריונים אחרים – כשהוא שופט את הגורם הזר המתרכב אל תוך ממלכתו. ציפורה מזהה את המנגנונים החוקתיים והחברתיים שדרכם יתרו קורא את המציאות. יתרו נענה לאינטרפלציה החברתית של ציפורה ושואל את האחיות בעצם מדוע הן לא קוראות למשה (המנהיג החברתי) לשבת ולאכול איתם את הלחם. יתרו, בעצם, מבקש ממשה לבוא גם בגופו, וגם בנפשו ולהתמזג בממלכה. אך זהו משחק כפול. ציפורה לא מביאה את משה. היא יודעת שהתהליך יהיה ארוך וקשה ולא יסתיים בשולחן וארוחה. למרות ההבטחה הגלומה בהיות חלק מהשולחן, הביתי, המוכר, הלא מאיים, הלא מפחיד, חלק מההמשפחה. ההזמנה לשולחן המלוכה יכולה גם להתפרש להכנסת משה לתוך תהליך תיאולוגי של התגלות תפקידו וייעודו החברתי-רוחני. ההזמנה לשולחן המלך יכולה גם לרמז כפתח למחשבה המונותיאסטית. ציפורה מבינה שיתרו מזהיר אותה, שאם משה ייכנס לתוך הארמון, שלושתם יצטרכו לעבוד קשה.
ציפורה לוקחת את הסיכון ומכניסה את משה לתוך פגישה עם אביה. היא מראה בפעולה זו לא רק את האומץ שלה, אלא גם התשוקה, והדרישה שלה להכיר את הזולת/האחר על כל מחשבתו החדשה. היא רוצה לשתף פעולה עם אדם שמחוייב לצדק חברתי ובעל כושר מנהיגות של משה. היא מזהה את העוצמה הרוחנית שתתגלה לנו עוד מעט. היא כבר רואה בה באותו רגע והיא רוצה לקחת חלק בזה.
דיון במדרש בנושא: "בנות יתרו" (ילקוט שמעוני, פרשת שמות, רמז קסח). זהו חלק ממאמר לספר שעוסק בנשים במדרש שנכתב בזמן שהותי כעמית צדק בבית המדרש "ממזרח שמש". תודה לדרורי יהושע ויפה בניה וגם להנרייט דהן כלב ואביגדור שנאן. ולבסוף תודה לחנה קהת על העזרה בעריכה ולדוד שפרבר על ההפנייה.
