על חג הסיגד ותפקיד הנשים בתוכו

לכבוד חג הסיגד, חגה של קהילת יהודי אתיופיה, בלייניש מקונן כותבת לנו על משמעות החג ומתארת את תפקידן של הנשים בתוכו

חג הסיגד הינו חג מיוחד של יהודי אתיופיה אשר חגגו אותו במשך שנים רבות באתיופיה והביאו מתנה לעם ישראל ולחברה הישראלית.

משמעות המלה סיגד: סגידה, השתחוויה. החג במהותו הוא חג של השתחוויה לה', בדומה להשתחוויה בימי עזרא ונחמיה כפי שכתוב: וַיפתח עזרא הסֵפר לעיני כל העם, כי מֵעל כל העם היה, וּכְפתחו- עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' הָאלהים ויענו כל העם אמֵן אמֵן במועַל ידיהם, ויִקודו וישתחוו לה' אפַּיים ארצה ( נחמיה ח', ה-ו).

ויקומו על עָמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהֵיהֶם רביעית היום ורביעית מתוודים ומשתחווים לה' אלוהיהם ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות (זכריה י"ד, טז).

תיאורו של הסיגד הראשון בתנ"ך משמש ליהודי אתיופיה מקור המנהג לחד שלהם. בספר נחמיה מתוארת העצֶרת של העם בירושלים לכריתת הברית. יהודי אתיופיה אימצו את מנהג חידוש כריתת הברית, אך הם עושים זאת במועד שקבעו כוהני הקהילה מאז ראשיתו של החג: 50 יום לאחר יום הכיפורים, בדומה לשבועות החל 50 יום לאחר פסח.

הסיגד מזכיר את מתן התורה בהר סיני, כיסוד הברית עם האל, והעם נקרא להיות נאמן לברית זו. בחג הסיגד מחדשים הגולים שהגיעו לארץ בימי נחמיה את הברית. בימי שיבת ציון (הקמת הבית השני) כינסו עזרא ונחמיה את העם, קראו בפניהם את התורה ועשו עמם את אמנת הנאמנות לתורה.

יהודי אתיופיה המחדשים את הברית חשו משמעות מיוחדת בקיום המנהג: למרות הסבל הכרוך בשמירה על נאמנות לעם היהודי, הם חשו צורך מדי שנה לחדש את הברית עם עמם ועם תורתם. החג שימש עבורם יום של קריאה לאל להחזירם לארצם, לציון. תפילות החג שחוברו במשך הדורות מדגישות את הזיקה לציון.

הקהילה, גברים ונשים, החלה את היום בצום למרגלות ההר (במקומות שונים באתיופיה קידשו יהודים הר קרוב לכפר שלהם, שהיו עולים אליו), בדומה למעמד הר סיני. העם נטהר וכיבס את בגדיו. הכוהנים עלו ראשונים נושאים את התורה, ואחריהם הולך העם. בהגיעם לפסגת ההר עמדו הכוהנים על במה וקראו קטעים מן התנ"ך ותפילות לחג. פרקי התנ"ך היו מעמד הר סיני (שמות י"ט-כ), הסיגד בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח'-ט'), פרקים ממלכים, מירמיהו, מישעיהו, מדניאל ומתהלים. הקטעים נקראו בגעז שהיא שפת הקודש ותורגמו לאמהרית, השפה המדוברת. הכוהנים קראו את התפילות והברכות של החג, והעם חזר ושינן אחריהם את הפסוקים הקוראים לו להיות נאמן לתורה ולירושלים. לאחר הטקס בהר חזרו כולם לבית התפילה, ואז נערכה סעודה גדולה שלֻוותה בשירים וריקודים, כאשר כל הקהילה, נשים וגברים משתתפת בחגיגות.

את הסעודה הכינו הנשים עבור כל האורחים שהגיעו ממרחקים. הכנת המצרכים לקראת החג ערכה כמה חודשים מאחר והן היו צריכות להכין את הכל בעצמן. אי אפשר לקנות מצרכים במכולת או בסופר. אלא הן עושות את כל התהליך לבדן. המאכלים כללו אינג'רה, מאכל אתיופי העשוי מקמח טף ללא גלוטן ובריא מאוד, רטבים של בשר, קיטניות, דברו (לחם אתיופי מיוחד שמוכן עבור שבת, חגים ואירועים), קולו העשוי מחומוס וסעורה וכו'. כל מאכל דורש הכנה מוקדמת ונעשה בשלבים, והנשים עבדו קשה על מנת לארח את כל האנשים שמגיעים מאזורים שונים. לפעמים גם האורחים נשארים עוד כמה ימים עד שחוזרים הביתה וממשיכים להתארח. בנוסף הנשים מכינות את הבית, מנקים ומכבסים את כל הבגדים במידה ולא קנו חדשים. תפקידן של נשים באתיופיה היה משמעותי מאוד באחזקת הבית וחינוך ילדים.

כיום חג הסיגד נחקק בכנסת ישראל בשנת 2008 ונקבע כחג לאומי. רוב מוסדות החינות ממעון עד תיכן חוגגים את החג. בשנים האחרונות אנו עדים שהחג נחגג גם בכנסת, בבתי חולים, במשרדים השונים. החג מהווה הזדמנות להכרות מעמיקה וקרובה עם המורשת והתרבות של קהילת יהודי אתיופיה ודרכו נוצר חיבור בין כל חלקי העם וחיבור לבבות.

בליינש יצחק-מקונן היא מפקחת חינוכית ארצית ורפרנטית התנהגויות מסכנות במינהל לחינוך ההתיישבותי, פנימייתי ועה"נ, משרד החינוך