פגיעות מיניות מבעלי סמכות רבנית/ אילת וידר כהן

ב 28.6.10 אושרו בכנסת התיקונים לחוק למניעת הטרדה מינית ע"י בעלי סמכות. תנועת קולך יזמה את
התיקון לפיו גם אנשי רוח ודת יחשבו על פי חוק לבעלי סמכות. ניתן להניח שלו היה התיקון לחוק מאושר
מוקדם יותר היה ניתן להחילו על התלונות המיוחסות לרב אלון.
מידי פעם אני עוצרת ושואלת את עצמי בשם מי את מדברת? אילו קולות את משמיעה? מי הן/ם
הקורבנות המושתקים שאת משמיעה את קולן? את קולם?
אני זוכרת את המטופלת הראשונה בה טיפלתי בהיותי פסיכולוגית בעמותת “בת עמי”(שהפעילה באותם
ימים 3000 בנות שרות לאומי דתיות), נערה אתיופית שנאנסה באכזריות, יושבת מולי מבלי יכולת
להוציא הגה מפיה, דמעות אילמות זולגות על פניה. אני זוכרת אשה נאה, חכמה, מרשימה, טובת לב, אם
לילדות קטנות שנקלעה למשבר נפשי קשה והתאשפזה בבית החולים בו עבדתי לאחר נסיון אובדני,
כששאלתי אם נפגעה מינית בעברה החל לעלות סיפור קשה וכואב של גילוי עריות ע"י אביה מאז שהיתה
בת 5, כשבנותיה התקרבו לגיל זה נשברה, 3 פעמים בשבוע ישבתי עמה שמעתי את בכיה הרם ואת
צעקותיה, יחד ניסינו לשחזר מבעד לערפל השנים את הזיכרונות המושתקים. כשנתיים לאחר שעזבתי את
בית החולים נודע לי כי קפצה אל מותה.
דרך העבודה עמה התוודעתי לתנ"ך של הטיפול בפגיעות מיניות "תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול
בפגיעות מיניות" שנכתב ע"י הפסיכולוגיות דיוויס ופראולי.
לפני שנתיים היתה פראולי אורחת הכנס של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אז נודע לי כי
נושא מחקריה הוא פגיעה מינית ע"י אנשי דת, היא מגדירה את איש הדת הפוגע כ "רוצח נשמה", את
הפגיעה ע"י איש דת היא מגדירה כגילוי עריות כיוון שבקהילות דתיות למנהיג הדתי יש מעמד של אב
רוחני.
המקרה הראשון בו התמודדתי עם פגיעה מינית ע"י איש דת היה המקרה של יצחק כהן, הגיעו אלי תלונות
עליו בלתי תלויות זו בזו בזמן ובמקום, שתי הנפגעות לא היו מוכנות לומר מילה נוספת על שאירע להן.
כעבור מספר חודשים נודע לי כי כהן אמור לקבל את תפקיד יושב ראש הועד המנהל של בת עמי,
העמותה בה עבדתי. נחרדתי מעצם המחשבה שהוא יקבל לידיו עמותה האחראית על 3000 בנות בגילאי
18-20 והבנתי שעלי לפעול. כאמור, קולך היתה תנועה בחיתולים ואני לא הייתי חברת קולך באותם
ימים. פניתי באופן עצמאי לאחד מחברי הועד המנהל של בת עמי וסיפרתי לו את אשר אני יודעת, עמדתי
על כך שלא ייתכן שכהן יקבל את התפקיד. "אבדוק את הדבר ואעדכן אותך"- אמר לי. חלפו שבועיים
ולא שמעתי ממנו, לאחר שבועיים הגעתי למשרדו וביקשתי לדעת מה העלה בברור, "אנשינו בבר אילן
בדקו ומצאו שאין דברים בגו" האמת בערה בי, ידעתי שהבדיקה הזו שקרית. "רק שתדע שאם הוא
מתמנה ליו"ר בת עמי אני יוצאת עם הסיפור לתקשורת" הטחתי בפניו ויצאתי מחדרו. למחרת הוא זימן
אותי אליו והודיע לי כי כהן לא יקבל את המינוי אבל כלל לא מהסיבות שהזכרתי בפניו.
באותם ימים נחשפה בתקשורת פרשת קופלוביץ, רבנים ואנשי חינוך צעדו בסך לתת עדויות אופי על
קופלוביץ וביניהם הרב אלון. לאחר שקראתי על כך בעיתון לא הצלחתי להירדם, מתוך הכאב כתבתי את

אשר בלבי – מי דואג לקורבנות? שאלתי את הרבנים ואנשי החינוך שהעידו על אופיו של קופלוביץ.
דברי פורסמו בעיתון הצופה ז"ל במהדורת אמצע השבוע בעמודים הפנימיים.
כעבור שבועיים ילדתי בן, במחלקת יולדות פגשתי את חנה קהת, מייסדת קולך, כשבנה בזרועותיה.
"קראתי את דברייך, אנחנו צריכות לדבר ולחשוב מה עושים" אמרה לי. "חנה, בואי ניתן לעצמנו לגדל
את העוללים בשקט, כשיגדלו נדבר" ביקשתי.
לאחר מכן פנתה אלי חנה בבקשה להציג את עבודתנו בבת עמי בטיפול בנערות שנפגעו מינית בכנס קולך
השני. כתבנו הרצאה על הקבלות בין תהליכים המתרחשים בין הפוגע והנפגעת לבין התהליכים
המתרחשים בין הנפגעת והחברה, דברנו על התהליכים המרכזיים המאפיינים את הפגיעה:
השתקה, האשמה, כוחנות, דה הומניזציה של הקורבן, פיצול ומשבר אמון.
תהליכים אלה מתרחשים בזמן הפגיעה והם משתחזרים גם במעגלים הרחבים יותר: פיצול המחנה לטובים
ורעים, חוסר אמון בין המחנות, חשדנות ורודפנות, התלכדות השורות של בעלי הכוח סביב התוקף מרגע
שהוא הופך לנילון ועוד ועוד.
לאחר מספר חודשים פוטרתי מעבודתי בבת עמי על רקע רה-ארגון במערכת.
פניתי לקולך עם יוזמה לכתוב תוכנית הסברה ומניעה בפגיעות מיניות, משם יצאנו יחדיו לטיפול בפרשת
כהן מטעם קולך, במהלך הטיפול בפרשה ספגנו ביקורות קשות מנשוא, שילמנו מחירים יקרים – גם
לחנה קהת הדבר עלה במקום עבודתה , ספגנו איומים, התקפות, גידופים. הדפוס המוכר. אלא שבניגוד
להיום היינו בודדות במערכה, חשופות בצריח.
באותה עת התפרסמה פרשת אבינר, עליזה לביא העלתה את הנושא על סדר היום בקולך, נפגשנו עם
ארגוני סיוע ומשפטניות, בישיבות אלה הוחלט למסד שני ערוצי פעולה – סיוע למתלוננות ופעילות
הסברתית ומניעתית. בטיפול בפרשה ליוו אותנו נשות מקצוע מומחיות בתחום המשפט והטיפול. בנוגע
לכהן קולך העבירה את התלונות לאוניברסיטת בר אילן, הוקמה ועדה בראשות הרב שרלו שמצאה כי כל
החשדות אכן נכונים. ניתן לומר שזה היה המודל לפיו נבנתה בהמשך עבודת הפורום.לא אכנס לפרטי
הפרשה, אומר רק שהיתה זו הפרשה הראשונה בה נבדקו תלונות אודות הטרדה מינית ע"י רב באופן
מסודר תוך חשיפה ראשונית של התופעה. מאז נעשתה קולך פורצת דרך בהעלאת הנושא למודעות
ציבורית, דברנו על כך רבות בכנסים בארץ ובארה"ב, כתבנו, הרצינו, התראיינו. בכנס קולך השלישי
הרציתי על מנגנון הפיצול כמנגנון מרכזי באישיותו של התוקף ומנגנון שמשתחזר בעת הטיפול בפגיעה
בקרב המעגלים השונים הסובבים את המקרה – המשפחה, המטפלים והציבור כולו. פרשיות כואבות
שכאלה הינן בעלות פוטנציאל גבוה ליצירת פיצול וקרעים פנימיים, פיצול המחנה לרעים וטובים. הזהרנו
מפני הנפילה לפינה הזו. הבנו שעלינו להשכיל להתרומם מעל פיצול המחנה. בעקבות שתי הפרשיות של
הרבנים כהן ואבינר עלתה הבנה בחברה כי יש צורך לקחת את הטיפול בנושא צעד קדימה. כולנו הבנו
שהסיכוי כי נפגעות ונפגעים ע"י בעלי סמכות יפנו לערוצים משטרתיים ומשפטיים הינם אפסיים, מאידך,
בכולנו בער הרצון לטפל בפגיעות שכאלה באופן הנחרץ והיסודי ביותר.

לפני כ-8 שנים יזמו הרבנית הנקין וגילה רוזן הקמת פורום משותף לטיפול בנושא, אמונה היתה בשלבים
ראשונים של הקמת פורום משלהם והרבניות ניסו לחבר אותנו איתם, יהודית שילת גייסה את הרבנים
והתחילה עבודת הפורום.
במשך שנתיים גיבשנו עם הפורום את ניסוחו של הקוד האתי לטיפול בפגיעות מיניות ע"י בעלי סמכות
ומרות ואת אופן פעולת הפורום, את כתיבת הקוד יזמה וביצעה עו"ד ריקי שפירא שותפתי הנאמנה לכל
הדרך הזו. היא כתבה את הקוד האתי כשבתה שנולדה לה בזרועותיה, מייד בסיום הישיבה הראשונה של
הפורום. חשיבה מאומצת ודיונים אין קץ התקיימו כדי לבסס דרכי עבודה המבטיחות טיפול נכון ויעיל
בתלונות הן מבחינה מוסרית והן מבחינה ציבורית. לאחר שנתיים החל הפורום לקבל תלונות.
שותפותנו בפורום תקנה אינה מובנת מאליה, לכל אורך הדרך היו שני הצדדים אמביוולנטיים לגבי
נוכחותנו בפורום. עבור חלק מן הרבנים היושבים בפורום אנו מהוות סדין אדום. ומצידנו, הרגשנו
שהשותפות בפורום כה גדול דורשת מאיתנו לקבל נורמות טיפול שאינן תואמות את הנורמות המקוריות
שלנו. ניסינו ללכת על החבל הדק, להשפיע מבפנים ולהטמיע את עמדותינו בתוך הפורום. בחודשים
האחרונים הרגשנו את האמביוולנטיות הזו ביתר שאת. הפורום רוצה לקיים קואליציה רחבה של ארגונים
אך אינו יכול לראות בנו שותפות אמיתיות. על פרשת אלון נודע לי כשעתיים לפני השידור בחדשות מפי
הכתבים שביקשו לקבל את תגובתי. נושא האמון שהינו נושא מרכזי בפגיעה עצמה שב והשתחזר
במעגלים המטפלים בפגיעה, בסיומו של דבר החליטה הנהלת קולך לפרוש מפורום תקנה ולשוב לפעול
באופן עצמאי בנושא חשוב זה.
עם החשיפה הציבורית של פורום תקנה וחשיפת פרשת אלון צפו ועלו פרשיות נוספות מן העבר. אכן,
יותר מידי פרשיות כאלה נחשפות, ואנו שואלים את עצמנו הכיצד?
פרופ' פראולי בספרה אודות פגיעה מינית ע"י אנשי דת מבחינה בין שני סוגי רבנים: אלה הרואים את
עצמם כמייצגי האל, זכאים לכבוד ולהערצה בשל המעמד הגבוה שלהם לבין רבנים שרואים את עיקר
תפקידם כנותני שירות לקהילה, מנהיגים רוחניים שדמותו של משה רבנו הענו מכל אדם היא נר לרגלם.
הראשונים רואים את עצמם כשכבת האליטה וזה גורם להשקעה מתמדת בהערכה שהם מקבלים, רבנים
כאלה זוכים להערצה פומבית ועוסקים גם בייעוץ אישי, זהו שילוב מסוכן מאד ומופעלים בו תהליכי
העברה והעברה נגדית, מושגים מתחום הפסיכותרפיה שתקפים גם להקשרים חינוכיים ולקשר רב-תלמיד.
התלמיד סוגד לרב, מפעיל תהליך העברה אידיאלית, הוא רואה את הרב כייצוג אלוקי, מושלם ומורם
מעם.
האידיאליזציה הינה פצצה מתקתקת, על המטפל או הרב להיות מודע לה ולנטרל אותה כפי שמסביר זאת
האנליטיקאי המוערך שנדור פרנצי, תלמידו ובר הפלוגתא של פרויד . מאמרו האחרון נכתב ב- 1933
והוא נקרא "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרך ושפת התשוקה" (מופיע בשיחות כרך י"ג,
מרץ1999 ). המתרגמת מעירה כי במושג בלבול בין שפות מתייחס פרנצי לפסוק בסיפור על מגדל בבל:
"הבה נרדה ונבלה את שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו" (בראשית י"א,ז). פרנצי מתייחס
לתופעת ההערצה מצידו של הילד או התלמיד כלפי המבוגר:

"ההורים והמבוגרים…בדיוק כמונו האנליטיקאים חייבים ללמוד שמאחורי כניעות ואפילו הערצה כמו
מאחורי …האהבה של ילדינו, מטופלינו ותלמידינו, מסתתרת משאלה עזה להיפטר מהאהבה החונקת הזו.
אם עוזרים לילד, למטופל או לתלמיד לוותר על תגובת ההזדהות ולהדוף את ההעברה שהיתה עליו לטורח
כי אז אפשר לומר שהצלחנו לפתח את אישיותו".
באין מערכת למידה והדרכה שמכוונת למודעות לתהליכים אלה, שמאפשרת מודעות והתמודדות עם
תהליכים אלה מקבלת האידיאליזציה אופי ממשי, הרב שסופג את ההערצה המועברת אליו מגיב אליה
ומתחיל להרגיש מורם מעם, שיכור מהכוח המוענק לו ע"י מעריציו. מכאן קצרה הדרך לפגיעה, ניצול
והתעלמות מכל סמכות וגבול.
כפי שאומר פרנצי, על הרב, כמו ההורה, כמו המטפל, לגרום לתלמידיו להיפטר מן ההערצה, להשתחרר
ממנה ולאפשר להם לפתח את אישיותם העצמאית.
עם כל הביקורת המתעוררת עכשיו כלפי מוסד הרבנות עלינו להיזהר. אחת התגובות המכאיבות
והמסוכנות ביותר בעיני היא "צבועים כל הדתיים, כל הרבנים". לא יהיה נכון מצידנו למחוק ולרסק את
הסמכות הדתית. ניקוי וטיהור – כן, מחיקה – בשום אופן לא. עולם הרבנות נושא עמו את עולם אוצרות
הרוח של העם היהודי. מסורת בת אלפי שנים העוברת מדור לדור. אנו לוקים בזלזול רב במסורת זו, שלא
כמו הסינים היודעים לכבד את מורשת תרבותם ואת הידע הרפואי שהם נושאים מדור לדור מזה אלפי
שנים אנו נוטים לזלזל במסורת זו. סיבות רבות לכך ולא אכנס אליהן כרגע, אומר רק שכדי לא לאבד את
האוצרות היקרים הללו עלינו להמשיך ולמצוא את הדרכים להפוך אותם לנגישים לכל דורש ומתעניין –
ללא הבדלי מין, ייחוס או מוצא. אנו בעיצומו של התהליך הזה, מהפכת בתי המדרש החילוניים מעידה
על כך, בשנים הבאות יהיה עלינו לקחת את התהליך הזה קדימה –מוסד הרבנות צריך להיפתח גם בפני
הנשים, הצעדים הראשונים כבר נעשו, נשים כיועצות הלכה בנשמת, נשים כמדריכות רוחניות בבית
המדרש של הרב אבי וייס במנהטן ועוד. התהליך הזה ככל שינוי צופן בחובו סיכונים וסיכויים, חששות
ותקוות, עדיין מוקדם לצפות כיצד נצא ממנו,
במבט רחב יותר מדובר על פיתוח מנהיגות רוחנית מתוך מודעות לכל העוצמות והסיכונים שמנהיגות כזו
מכילה, מיגור התופעה של מנהיג דתי כישות חצי אלוקית אלא הכרה במנהיג הרוחני כאנושי ובר פגיעות,
מודע לכוחותיו ועוצמותיו ויחד עם זאת מודע לחולשותיו ולוקח עליהן אחריות. עלינו כיחידים וכחברה
מוטלת האחריות להוביל את השינוי הזה, לשמוע את קולות הנפגעות והנפגעים ולפעול מתוך אחריות
כלפיהם – כלפי הנפגעים מן העבר ומן ההווה וכלפי הנפגעים העתידיים.

אילת וידר כהן
פסיכולוגית קלינית, יו"ר הנהלת קולך