המאמר הופיע לראשונה בספר בת-מצווה בעריכת שרה פרידלנד בן-ארזה, בהוצאת מת"ן – בית מדרש לנשים. המאמר מובא ללא המבוא הקצר
א.
מתוך עיון מדוקדק במגילת אסתר, ובמיוחד בפסוקים הנוגעים לדמותה של אסתר, נראה שמחבר המגילה עיצב שתי דמויות שונות, מנוגדות זו לזו, וכינס אותן אל תוך אישה אחת, הלוא היא אסתר. אסתר של תחילת המגילה, אסתר א', מגלמת את הדמות הסטריאוטיפית הנשית כפי שחברה שוביניסטית תופסת אותה. אולם בנקודה מסוימת של הסיפור, כפי שיפורט בהמשך הדברים, אסתר נוטשת את הדמות הראשונה וצומחת באופן פתאומי, (ואולי לא) לתוך דמותה של אסתר ב', המוכרת לנו משם ועד סוף סיפור המגילה. אסתר א' היא פסיבית, צייתנית ושתקנית, התלויה תלות מוחלטת בגברים שמסביבה. שוב ושוב מדגיש לנו בעל המגילה שאסתר א' היא יפה ומוצאת חן בעיני כל הגברים. לעומתה, אסתר ב' מתוארת במגילה כפעלתנית, אסרטיבית, אמיצת לב וחכמה. היא עצמאית, בעלת יכולת הנהגה ומחזיקה בכוח פוליטי במישור המדיני. חז"ל העצימו את דמותה עוד יותר על ידי כך שהציגוה כלמדנית וכמנהיגה רוחנית אשר מתנצחת בעניינים הלכתיים עם זקני הדור ויכולה להם. בתקופה בה יותר ויותר בנות ונשים מבקשות להיכלל במרכז העשייה הדתית על ידי לימוד תורה עשייה והנהגה דתית, דמותה של אסתר יכולה להוות דוגמא נפלאה לאישה שצמחה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
מחבר המגילה מציג תחילה את מרדכי; את ייחוסו הרם ואת הרקע ההיסטורי של סיפור המגילה דרך סיפורו האישי, ורק אחר כך, כדרך אגב, מספר על אסתר. זו מוצגת בפרק ב' פסוק ז' כבת דודו של מרדכי, שהוא אומן לה, כיתומה מאב ואם וכיפת תואר וטובת מראה. מתוך פשט הכתובים נראה שמרדכי היה רק אומן לה אך חז"ל דרשו בגמרא במגילה יג' שמרדכי לקח אותה ל"בית", כלומר לאישה. נישואין בין דוד לאחיינית או בת דוד הם מוכרים בעולם העתיק, והגמרא אף מעודדת זאת ורואה בזה חסד גדול משום שבתקופה העתיקה אישה ללא נישואין היתה במעמד חברתי נמוך וחסרת בסיס כלכלי, והיא נדונה לחיים קשים ביותר. הורים בעלי יכולת דאגו להשיא או לפחות לקדש את בנותיהן בגיל צעיר כדי להבטיח את עתידן. במקרה של אסתר היא בודאי נזקקה לחסדיו של גבר קרוב משפחה משום שהיתה יתומה. מתוך כך ברור שלא יכלו לשרור יחסים של שוויון בין אסתר לבין מרדכי.
בעל המגילה ראה לנכון לציין בפסוק המציג את אסתר שהיא "יפת תואר וטובת מראה", והוא טורח ומדגיש זאת עוד מספר פעמים לאורך הפרק. בפרק ב' פסוק ט', בהקשר של סריס המלך שומר הנשים הגי, נאמר: "ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו", בפסוק טו' מתברר שהיא "נושאת חן בעיני כל רואיה", ובפסוק יז' נאמר לגבי המלך "ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות". ההדגשה בדבר יופיה של אסתר חשובה, כמובן, לסיפור עצמו, משום שרק כך מתברר כיצד היגיעה אסתר לבית המלך. הדגשת היתר על המראה החיצוני של אסתר יכולה להתפרש גם כהערה צינית על סולם הערכים של חצר המלוכה הפרסית בניגוד לסולם הערכים היהודי הנותן קדימות למידות נאות ויראת ה'. אולם לעניות דעתי מחבר המגילה מבקש לספר שתדמיתה של אסתר בעיני העולם; בעיני המלך אחשורוש והסריסים, ובעיני מרדכי היתה זהה לתדמיתה בעיני עצמה. את זאת עושה מחבר המגילה על ידי כך שהוא משאיר את דמותה ריקה וניטרלית ומצייר אותה כפסיבית, צייתנית וחסרת קול, ומגדיש שוב ושוב את היותה יפה בעיני כולם.
אכן, אסתר צייתנית ושומעת בקול מרדכי. ומרדכי אינו ממליץ או מציע אלא מצווה. בפסוק י' המחבר מציין שאסתר לא גילתה מה מוצאה "כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד". בהמשך, בפסוק כ', אסתר בבית המלך ממשיכה לשמור על סודה "כאשר ציוה עליה מרדכי", והמגילה מדגישה באופן מפורש "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה איתו". כלומר, מערכת היחסים ביניהם לא השתנתה מאז כניסתה לבית המלוכה; היא עדיין מקבלת פקודות ממרדכי.
אסתר נוחה עם כולם ואין לה דרישות אפילו כלפי סריס המלך. בפסוק טו' נאמר: "לא ביקשה דבר כי אם את אשר יאמר סריס המלך שומר הנשים". נראה שאסתר, הזקוקה תמיד לגבר מגן, מצאה תחליף למרדכי בבית המלך בדמותו של הגי הסריס.
בעל המגילה מדגיש את הפסיביות של אסתר על ידי שימוש בלתי רגיל בפועל פסיבי מספר פעמים. הפועל "ותלקח", המופיע בפסוק ח' "ותלקח אסתר את בית המלך" ובפסוק טז' "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש", מציין לא רק את העובדה שאסתר נלקחה בניגוד לרצונה, אלא רומז לכך שהיא היתה לגמרי פסיבית בסיפור. היא איננה צד; אין צורך לשאול לדעתה או להתייעץ עימה, ואין זה משנה מה דעתה בעניין. בפסוק יא' המגילה מדגישה את חוסר האונים שלה בביטוי "ומה יעשה בה". במהלך הפרק הזה רק גברים הם הפועלים על אסתר, והיא נפעלת בלבד.
האישיות של אסתר אינה מצטיירת בפנינו רק מתוך מה שמחבר המגילה מספר עליה, ומתוך השפה בה משתמש המחבר, אלא גם מתוך מה שהמחבר אינו מספר עליה. בפרק ב' אסתר למרות כל הנעשה סביבה, כמעט ואינה אומרת ואינה עושה דבר. דברים רבים קורים סביבה; מלכים כובשים ארצות, אירועים גדולים נערכים בממלכה, אנשים עולים ונופלים בסולם ההירארכי, אבל אסתר א' פשוט אינה חלק מכל זה. היא קיימת. היא נלקחת ממקום למקום כמו כלי משחק, היא מופעלת ולא פעילה. נדמה שאינה לוקחת אחריות על חייה אלא נשלטת לגמרי על ידי אחרים. תחילה גדלה אצל מרדכי, אחר כך נלקחת לארמון על ידי שליחי המלך, מטופחת על ידי סריס המלך, נשלחת על ידו אל המלך, נאהבת על ידי המלך ולבסוף מוכתרת על ידו למלכה.
מחבר המגילה שם דברים בפיה לראשונה בפרק ב' פסוק כב' "ויודע הדבר למרדכי ויוגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". אסתר, אכן דיברה, אבל היא לא אמרה דברים משלה. אסתר א' היא אמצעי וצינור המעביר דברים מאיש אחד (מרדכי) לאיש אחר (אחשורוש), ועדיין אין לה קול משלה.
בפרק ג' נחשפת המזימה המרושעת להשמיד את העם היהודי. כאן מחבר המגילה מתרכז בדמותם של המן אחשורוש ומרדכי. אסתר, הנחבאת אי שם בתוך הארמון, אינה יודעת שום דבר מן הדברים המשמעותיים הקורים בעולמם של היהודים. בפסוק הדרמטי המסיים את הפרק "והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה" מעמת המחבר את ההוללות של אחשורוש והמן לעומת המבוכה של היהודים. הביטוי "העיר שושן" מתייחס כמובן ליהודי העיר שושן ולא לנוכרים, אבל נראה שהיהודיה היחידה שאיננה כלולה בביטוי זה היא אסתר, שהרי היא לא היתה נבוכה משום שלא ידעה משום דבר. אכן פרק ד' פותח בתיאור של היהודים האבלים בצום ובבכי על המצב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה… ובכל מדינה ומדינה … אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד … " נראה שכלם מודעים למצב חוץ מאסתר הסגורה בתוך הרמון המלך.
אסתר פועלת לראשונה בפרק ד' פס' ד'. אך מה היא עושה? היא שולחת בגדים להלביש את מרדכי. זאת, מכיוון שהיא מנותקת ממקורות הידע הציבורי ואינה מבינה דבר וחצי דבר מכל מה שזוממים לעשות. להוסיף חטא על פשע – היא כועסת על מרדכי כאשר הוא אינו מוכן לקבל את הבגדים. המגילה משתמשת בלשון חריפה על מנת להדגיש את מידת הנחישות של אסתר להלביש את מרדכי: "ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה". נדמה שבעל המגילה כמעט מלגלג על אסתר שאינה מבינה מהו העניין האמיתי שיש לדאוג עליו.
בשלב זה מרדכי כועס על אסתר ושולח לה מסר הקובע שהיא מוכרחה להתחיל לפעול, ומיד. התחושה הזאת מועברת אלינו על ידי מספר הרב של הפעלים בהם משתמש מרדכי בדבריו בפסוק ח': "ואת פתשגן כתב הדת אשר ניתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר ולהגיד לה ולצוות עליה לבוא את המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה"… בפסוק יא' אסתר משיבה למרדכי ומאכזבת אותנו לגמרי. היא אומרת: "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". במילים אחרות: אני לא מסוגלת לעשות זאת.
אבל, כיצד ניתן היה לצפות שאסתר תגיב אחרת? כיצד מרדכי יכול היה לצפות מן האישה הצייתנית שכל חייה קיבלה מאחרים פקודות, ליטול יוזמה ולפעול כמנהיגה?! מרדכי זועם, ועונה לה במילים קשות בפסוקים יג', יד': "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". במילים אחרות מרדכי אומר לאסתר: אל תתחבאי בבית. השמיעי את קולך. אם תשתתקי עכשיו את תאבדי את חלקך בעשיית ההיסטוריה. ויש לך חלק בהיסטוריה
ב.
התגובה החריפה של מרדכי זעזעה את אסתר וגרמה לה לעבור שינוי פנימי מהותי. יתכן שגם מרדכי עבר ברגעים אלו, ותוך כדי דיבור עם אסתר שינוי עצום בתפיסה שלו לגבי היכולות שלה. יתכן שגם הוא קלט זה עתה שאסתר יכולה "לעשות היסטוריה" ולפעול להצלת העם היהודי. מרדכי מטיח בה דברים קשים, הניסוח הדרמתי של בעל המגילה נוגע בנימים עדינים של הנשמה. יש בו מעין פניה אישית וקריאה לכל אחת ואחת מאתנו לקום ולפעול, ולתפוס את מקומנו בקהילה. בשלב זה אסתר א' עוברת להיות אסתר ב'. זו מככבת עד סוף סיפור המגילה והיא האנטיתזה הגמורה לאסתר א'. היא אסרטיבית, אקטיבית בתחום הציבורי ומלאת ביטחון עצמי. בנוסף לכך, מכאן ועד סוף הסיפור לא מוזכר אפילו פעם אחת שאסתר יפה. אין להניח שהמראה שלה השתנה אלא שהישגיה לא היו קשורים למראה החיצוני שלה.
אסתר ב' רואה את עצמה כמושיעת האומה. היא קוראת לעם לצום ולהתפלל עליה למשך שלושה ימים. בפרק ד' פסוקים טו', טז' אנו קוראים: "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". הקריאה הזו של צום ותפילה למשך שלושה ימים רצופים היא הוכחה שאסתר בטוחה ללא כל ספק בתפקיד המרכזי שלה בהצלת העם היהודי. אחרת, מנין לה העוז והחוצפה לבוא בדרישה מעין זו אל העם.
בפסוק יז' היחסים בין אסתר לבין מרדכי עוברים שינוי דרמתי. אסתר כבר לא מקבלת פקודות ממרדכי דודה אלא היא כעת זו שנותנת אותם, ואילו מרדכי הוא זה המציית. הדבר מודגש במילים של המחבר: "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר".
מרגע זה ועד סוף הסיפור כל הקלפים הם בידיה של אסתר. היא אינה, עד כמה שאנו יודעים מן הסיפור, מתייעצת עם מרדכי כלל לגבי השאלה איך לפנות את המלך אחשורוש ובאיזה אופן לבטל את זממו של המן. אדרבה, היא פועלת בניגוד לעצתו של מרדכי. בדבריו של מרדכי אל אסתר בפסוק ח' הוא רמז לה לעורר את חמלתו של המלך על יד התרפסות והתחננות: "להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה". אסתר מתעלמת מן הטקטיקה המוצעת על ידי מרדכי ובוחרת בשיטה אחרת; במקום לעורר את חמלתו כלפי העם היהודי היא מעוררת את חמתו כנגד המן.
מרדכי איננו היחיד שאינו יודע מה תוכניותיה של אסתר. אחשורוש בעצמו חש מבוכה ומניח שיש לה משהו באמתחתה כשהיא מזמינה אותו למשתה, ועל כן הוא שואל בפרק ה' פסוק ו': "מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש". בלילה השני אחשורוש שוב דוחק בה, ואפילו מאריך בבקשתו אליה: "מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" (ז',ב'). בהמשך הסיפור, יפנה אליה שוב המלך ויבקש לשמוע מה עוד היא רוצה: "ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש" (ט',יב').
מעניין לעמת בין ההצעה הנדיבה שהוצעה לאסתר א' בתחילת המגילה על יד סריס המלך "כל אשר תאמר יתנן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך" (ב',יג') – שמתייחס רק לכל שיכול לעשות אותה לאישה מושכת יותר בעיני המלך – לבין ההצעה המוצעת לה שוב ושוב בחלק השני של המגילה, על ידי המלך, של חצי המלכות, המבטאת הצעה לכוח אמיתי.
כאשר המלך מגלה את זממו של המן הוא זועם, והמן פונה לאסתר להתחנן על נפשו. אנו קוראים בפרק ז פסוק ז: "והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כלתה אליו הראה מאת המלך". נראה שגם המן מבין את כוחה של אסתר.
בעל המגילה מציין שמרדכי הועלה לגדולה כיוון שאסתר גילתה מה הוא לה. בפרק ח' פסוק א': "ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה" ועל כן "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי". עלייתו של מרדכי כאן בזכות היותו קרוב לאסתר עומד בניגוד לתחילת המגילה בו מסופר על אסתר דרך ייחוסה למרדכי. למרות שמרדכי נהיה מקורב למלכות ואפילו קיבל את טבעת המלך הוא עדיין מקבל פקודות מאסתר. לפיכך אנו קוראים בפסוק ב: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".
אחשורוש נתן לאסתר מינוי רשמי של כוח ביחס לביתו של המן כנאמר בפרק ח' פסוק א': "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צרר היהודים". אולם אסתר ב' מבינה שחיסולו של המן אינו מספיק והיא יוזמת פעילות נוספת. אסתר פונה אל המלך שוב ומבקשת לבטל את זממו של המן. כמו קודם לכן היא אינה מתייעצת עם מרדכי לגבי תוכניותיה, אלא פועלת על דעת עצמה. נראה שמעמדה בארמון השתנה, והיא אינה חוששת לפנות למלך גם בלי שנקראה. יתירה מכך, כשהיא מדברת עם המלך היא מרשה לעצמה לייעץ לו כיצד לנהוג לגבי ביטול הצו שכבר ניתן. בפרק ח' פסוק ה': "ותאמר אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך".
יש לציין, שאנו לומדים כדרך אגב מתגובתו של אחשורוש שמרדכי עמד ברקע עם אסתר לפני המלך: "ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי…"(ח', ז'). מחבר המגילה לא ספר לנו עליו קודם לכן, כפי הנראה, מכיוון שנוכחותו לפני המלך אינה כל כך חשובה. בשלב זה של הסיפור מרדכי עומד בצילה של אסתר.
השיחה הבאה בין אסתר לאחשורוש מעידה על שינוי משמעותו במעמדה ועל שינוי ביחסים בינה לבין המלך. לאחר שהמגילה מתעדת את הקרב והניצחון של היהודים שב המחבר מתמקד במה שקורה בארמון. בפרק ט' פסוק יא' אנו קוראים: "ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד… ". האם המלך שלח לקרוא לה כדי להתייעץ עמה? האם אסתר היתה לצדו כל הזמן? בכל מקרה, נראה שאסתר מצויה על יד המלך, והוא נועץ בה בעניינים המדיניים.
המלך פונה באותו פסוק אל אסתר בשאלה: "ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש". נראה שאחשורוש חש שהמלכה אינה מרוצה דיה מן המצב. הוא כמעט מתחנן אליה לומר לו מה עוד היא מבקשת. כאשר סוף סוף היא מגלה את רצונה היא מדברת בטון סמכותי יותר מאשר בעבר. קודם לכן בפרק ח' פסוק ה' מתעד בעל המגילה את ההקדמות הרבות שאסתר זקוקה להשתמש בהם כשהיא פונה אל המלך: "אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו…" כעת אין היא זקוקה להתרפס לפניו על מנת שישמע אותה. אין היא אלא אומרת בפשטות: "אם על המלך טוב" (ט',יג').
בניגוד לחוסר התמצאותה של אסתר א' בענייני ציבור, אסתר ב' מגלה הבנה גם במישור הצבאי. היא יודעת שהיהודים בשושן זקוקים ליום נוסף של מלחמה, ושיש צורך להרוג את בני המן. אסתר מבקשת זאת ובקשתה מתמלאת מיד.
גם אסתר וגם מרדכי היו פעילים בתיעוד המאורעות ובמיסודו של פורים כחג. אולם אסתר היתה כפי הנראה היוזמת והמפעילה של העניין. רמז לכך נמצא בפרק ט' פסוק כט' "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי" כאשר הפועל מוזכר בגוף יחיד נקבה. בפסוק לב' ישנו חיזוק לרעיון הזה: "ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר".
הסיפור של אסתר הוא סיפורן של נשים רבות. אסתר היתה זקוקה לזעזוע חיצוני ש"יכה" בה, יערער את עולמה, ויעורר אותה לפרוץ את הגדרות החברתיים הנורמטיביים. הזעזוע הזה, יכול לבוא מבפנים ויכול לבוא מחוץ. במקרה הזה הוא בא מבחוץ – על ידי מרדכי. מחבר המגילה סבור, ללא ספק, שלא רק אסתר אלא החברה כולה מורווחת מן השינוי שאסתר עברה. מעניין לציין שהעובדה, שאסתר מסוגלת לעבור כזה שינוי מהפכני תוך זמן כל כך קצר, מעידה על כך שהאישיות האחרת הזאת היתה חבויה באסתר א' כל הזמן אלא שהתנאים לא אפשרו לה לבטא את הצד האחר שבה.
אולם אין לראות את אסתר רק כדגם של אישה. היא היתה בראש ובראשונה "אדם" שעבר שינוי אישיותי כשתכונות הנהגה שהיו חבויות בתוכה פרצו החוצה. כל אחד, ללא קשר למגדר, אשר מצא או עדיין מחפש את מימושו העצמי ואת מקומו כפרט פעיל בחברה וכתורם לקהילה יכול להזדהות עם אסתר. אסתר יכולה להיות דמות מודל לכל אחד. כמו שהמודלים הגבריים משמשים מודלים גם לנשים, כך יכול המודל של אסתר להיות מוצג כמודל של כלל החברה ולא רק של נשים.
ג.
לאחר עיון בפשט הכתובים יש לבחון כיצד ראו חכמים את דמותה של אסתר. המדרש לעיתים מעיר את הדמויות התנ"כיות מזוויות אחרות, ולעיתים הוא מציע קריאה שונה לגמרי של הדמות עד כדי שינוי תכונותיו של הדמות מן הקצה אל הקצה. למשל דמותו של דוד עברה שינוי מן התנ"ך המתאר אותו כשופך דמים למחבר ספר תהילים נעים זמירות ישראל. דוגמא אחרת היא יעקב שהמקרא מקשר אותו עם ענייני רמאות, ואילו אצל חז"ל נתפס כאיש ה"אמת".
במקרה שלפנינו, ישנן שתי דמויות של אסתר בכתוב עצמו ולכן כל מה שהמדרש יבחר להציג יכול להתאים לפשט הכתובים. על מנת ליישב בין שתי הדמויות ניתן היה להסביר את פעילותה של אסתר בחלק השני של המגילה ככפופה לגמרי להוראותיו של מרדכי. ניתן היה לדמיין מדרש על הפסוק: "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר" (ד, יז) "מהו ויעבור? שעבר מרדכי לפניה בחלום, ולא היתה אסתר עושה דבר ולא אומרת דבר אלא על פי החלום". מדרש מעין זה היה "סותם את הגולל" על אסתר ב', ומבקרי המקרא היו אומרים שהרבנים לא יכלו לקבל את האסרטיביות של אסתר ב' ולכן הסבירו את פעילותה כהמשך לצייתנותה של אסתר א'. אבל לא כך הם הדברים! מספר מדרשים מרמזים שדעתם של חכמים היתה נוחה מאד מאישיותה של אסתר ב'.
מדרש מעניין מובא בתלמוד במסכת מגילה ז' ע"א:
"שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס… שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא …"
שתי המסורות מעידות על כך שאסתר שלחה לחכמי הדור ודרשה לעשות יום חג לדורות הבאים, אולם החכמים לא רצו בכך. על פי גרסה אחת הסיבה שלהם לסירוב היתה משום שהסיפור עלול לעורר שנאה. על פי הגרסה השניה חכמים אינם מוצאים לכך מקור הלכתי. בכל מקרה אסתר עומדת על שלה ולא מוותרת. או שהיא טוענת שהסיפור שלה כבר מופיע בספרות העמים, או, על פי הגרסה השניה, היא כנראה לוחצת עליהם עד שהם מוצאים את המקור ההלכתי לכך שצריך להזכיר שוב את עניין עמלק.
התיאור של אסתר הדורשת להיות רשומה בתולדות ישראל ומתווכחת עם רבנים הוא מדהים למדי. בעיני הדרשן היא אינה רק מושיעת היהודים אלא זו האחראית לזיכרון הסיפור בכל תולדות העם היהודי. החכמים על פי המדרש מתוארים כמוגי לב, המפחדים מ"מה יחשבו עלינו העמים", או כלא כל כך בקיאים בתורה, אשר מוצאים רק לאחר זמן את המקור של מה שברור לנו היום כדבר נכון. בשתי הגרסאות הם מנסים לדחות את רצונה לקיים חג ליהודים, ולבסוף מקבלים את דעתה.
מדרש אחר המובא באסתר רבה ח' ז':
ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. אמרה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים. אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן. שלח לה והרי בהם יום ראשון של פסח. אמרה לו זקן שבישראל למה הוא פסח. מיד שמע מרדכי והודה לדבריה ההוא דכתיב ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר. תמן אמרין שהעביר י"ט של פסח בתענית.
במדרש הזה אחד משלושת הימים שאסתר דורשת לצום בהם נפל בליל הסדר. אסתר בודאי ידעה זאת והיתה כנראה משוכנעת מאד ביכולת שלה להושיע את העם ובחשיבות של הצום שלהם אם דרשה מהם לבטל בשביל זה את ליל הסדר. אפילו לאחר שמרדכי, שעל פי מדרש אחר היה ראש הסנהדרין, מתווכח איתה בטענה הלכתית שמוכרחים לאכול מצה בליל הסדר ואי אפשר לבטל מצווה זו היא אינה יורדת מן הדרישה שלה לצום. תגובתה של אסתר "זקן שבישראל – למה הוא פסח?!" מבוססת על טענה הלכתית ברורה: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" (משנה ברכות ט', ה') או "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פ"ג ע"ב). ואכן כשמרדכי שומע את טענתה משתתקות טענותיו, והוא מקבל את ציוויה.
נסו לדמיין את התמונה הזאת: בשושן הבירה, כל היהודים נצטוו לא לקיים את הסדר, לא לשתות יין, ולא לאכול מצה, אלא לצום ולהתפלל לה' על מנת שאסתר תושיע את העם.
איזה אומץ לב ואיזה סמכות היתה לאישה זו על פי שני המדרשים הללו. בעוד המגילה מתארת אותה כדמות פוליטית מרשימה, חז"ל הולכים צעד אחד נוסף ומאפיינים אותה בתכונות שהיו חשובות להם. הם תיארו אותה כדמות בעלת סמכות הלכתית. אמנם היא לא היתה מזקני הסנהדרין, כמו מרדכי, אבל היא התווכחה איתם בעניין הלכתי ויכלה להם.
דמותה של אסתר, כפי שמופיעה במגילה ובמדרש, יכולה להוות דגם לנשים רבות שאינן מוצאות מספיק דגמים חיוביים של נשים שאיתן אפשר להזדהות במקרא. המקרה של אסתר הוא רק דוגמא למסורות קיימות שיש למצוא אותן, ולהעלותן על נס כדי שהתורה תמשיך להיות תורת חיים לכל הדבקים בה – גברים ונשים כאחד.
