לפני כמה שבועות טיפלתי באיש שנפטר – אני אחות במקצועי, והוא היה מאוד מבוגר ונפטר לאחר תקופת אשפוז ארוכה, במהלכה הוא מיצה את כל אפשרויות הטיפול שיכולנו להעניק לו.
במקרים כאלה, מגיע תמיד רגע בו פשוט מחכים. אחרי שעושים את כל מה שאפשר זה אך ורק ביד ה'. בשלב הזה, מחכים, מקווים, מתפללים, ונמצאים ליד החולה. וזה מה שאנחנו אומרים לבני המשפחה באותם רגעים: "תהיו איתו. תחזיקו לו את היד, תדברו איתו". כצוות רפואי וסיעודי, אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים ומקווים לטוב.
כמה שעות לאחר הפטירה, בנו של המטופל חזר למחלקה כדי לאסוף את החפצים של אביו. הוא ניגש לדלפק האחיות, ואמר "תודה רבה". עניתי לו, "בבקשה. אני כל כך מצטערת שהוא נפטר. אני מתנצלת שלא יכולנו לעשות יותר". תשובתו הפתיעה אותי. הוא ענה, "תודה על כל מה שעשיתם. אבל לא לזה התכוונתי. התכוונתי לומר תודה שהייתם פה היום. שהייתם איתנו דווקא היום, בסוף. הרגשנו שאנחנו לא לבד בשעות האחרונות האלה."
בשבת נחמו, ובפרט בשנה זו, אנו נדרשים לחשוב מהי נחמה. מה אפשר לומר לבן אדם, למשפחה, לקהילה, לעם שלם, ברגעים הקשים ביותר. איך אפשר לחבק, לעודד, ללוות מישהו שאיבד את היקר לו ביותר, שעולמו התהפך ברגע, ולעולם לא יחזור להיות כפי שהיה? האם אפשר בכלל לעשות את זה?
לעתים, התשובה היא לא. אי אפשר באמת לנחם מישהו. אין משהו שנאמר שבאמת יכול לעזור, לתקן את האסון שקרה. אפשר לעמוד לצידו, להקשיב, ללוות, ולהיות בפשטות, נוכחת.
דוגמא לכך נמצאת בבבלי סנהדרין ק"ד ע"ב, על הפסוק באיכה פרק א' פסוק ב': בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכׇּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כׇּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים. הגמרא שואלת על הכפילות בפסוק ועל הבכי בלילה. מה מיוחד בבכי בלילה?
"ד"א בלילה שכל הבוכה בלילה קולו נשמע ד"א בלילה שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכין עמו ד"א בלילה שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו. מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילה שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו".
הגמרא מציעה שלוש אפשרויות להבין את הייחודיות של בכי בלילה, האפשרות השלישית מספרת על שכנתו של רבן גמליאל ששכלה את בנה.
בדרשתו לשבת נחמו, האש קודש, שכתב על אובדן ואבל בתקופה מאוד קשה, מדייק שהצער על אובדן נפשות הוא צער על הפספוס, ההפסד של העולם את אותם אנשים שנפטרו בגיל צעיר. כך, אובדן בן השכנה של רבן גמליאל, הוא של אובדן כל מה שהיה יכול לתרום לעולם. האם בוכה כל הלילה. רבן גמליאל שומע ובוכה איתה כל הלילה, עד שנשרו ריסי עיניו. מדוע רבן גמליאל רק בוכה? מדוע אינו בא לבקר את השכנה, לנחם אותה, אולי לעזור לה בצורה חומרית כלשהי? למה מועיל הבכי שלו בלילה בביתו?
כשרבן גמליאל בוכה בלילה, אזי גם האם האבלה שומעת אותו, וכשהיא יודעת שהוא בוכה איתה, הוא נמצא איתה, מלווה אותה בבכי. הוא לא יכול לתקן את מה שקרה. הוא לא יכול להחזיר את בנה ולא את חייה למצב הקודם. אבל הוא יכול לבכות איתה.
לפעמים הדרך לנחם היא פשוט להיות שם. לבכות יחד, לחבק ולעמוד לצד הסובל.
במציאות של ימינו, אנו נדרשים לעשות הרבה יותר. יש פעולות פרקטיות, דחופות ביותר, שעלינו לקדם, להשבת החטופים בראש ובראשונה, למאמץ המלחמתי, להחזרת השקט לצפון ולדרום, ועוד ועוד. יש המון שצריך לעשות ואסור לנו להתנער מכך. אך לעיתים – נחמה היא פשוט להיות, יחד, לצד, בבכי, עם או ללא מילים, כי זה כל שנותר.
*שרה לוי סטיבנסון היא תלמידת שנה ג' בבית מדרש הראל, ואחות מוסמכת בבית חולים הדסה.