אפשר בקלות להוציא את כל פרק ל"ד וכאילו, דבר לא יגרע מסיפור ספר בראשית, ובכל זאת, בחרה התורה לא לוותר על סיפורה של דינה.
"וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ" (לד:א). רשי בשם המדרש תוהה מדוע מתוארת דינה גם כבת לאה שילדה ליעקב, ומסביר "אֶלָּא עַל שֵׁם יְצִיאָתָהּ נִקְרֵאת בַּת לֵאָה, שֶׁאַף הִיא יַצְאָנִית הָיְתָה (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּצֶא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (וְעָלֶיהָ מָשְׁלוּ הַמָּשָׁל כְּאִמָּהּ כְּבִתָּהּ)".
אבל המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מכיל וייזר 1809-1879 פרשן המקרא שחי באימפריה הרוסית, פרוסיה ורומניה) דורש אחרת, והפירוש שלו עוזר לי קצת בסיפור הנורא הזה.
וכך הוא אומר: ותצא דינה. מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות כי היתה בת לאה, שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה מתיחסת אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן:
ועוד הוא ממשיך גם על הפסוק השני – "וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ", ומפרש לנו שלא נאמר "שנכנסה עמו (עם שכם בן חמור החיוי, נשאי הארץ) בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון, ויקח אתה, ביד חזקה ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ, והיה חטאו משולש. א. ויקח אתה ביד חזקה וזה גזל גמור. ב. וישכב אתה, ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל, ו- ג. ויענה, כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי, ובזה היה גזל גם נגדה.
הכוחנות של שכם ממשיכה גם בתביעה: "קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה". היא רק ילדה, מזדעק הכתוב! ואחכ, כשאביו של שכם "מסביר":
"חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה" (פסוק ח'). במילים של ימינו נגיד ש"בא לו עליה", מתחשק לו, דבר שלרגע קיים ולרגע איננו, ובמילותיו של המלבי"ם, "שהחשק הוא מובדל מן האהבה והחפץ, שהחשק אין לו עינים ואין לו טעם, שלפעמים יחשוק אדם גדול בבת פחותים ובכעורה ובבעלת מום, כאומר שהוא חשק בלי טעם, כי ימצא יפות וטובות יותר ממנה בבני עמו, תנו נא אתה לו לאשה, ובזה תרויחו אתם"… אני עושה לכם טובה, אומר חמור! כדאי לכם! איזה דיל!!
ברגע שהבמה מסודרת כך, מתבהרת גם תגובתו העצובה והעצורה של יעקב. למה "החריש" ולא צעק ובכה? "שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם"… חוסר האונים מכה בו ובנו. משפחת העברים שבה אל ארצה ומולדתה והם מיעוט בביתם שלהם. מה עושים במצב כזה?
אבל האחים, כנציגי הדור "הבא", הפחות גלותי, מבינים אחרת את גודל האסון הכפול ומחשבים את תגובתם: "וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד" (פסוק ז), והמלבי"ם מסביר את כפל הפעלים: "העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו… שאף אם היה שוכב עמה ברצונה… היא נבלה אצל בני ישראל… ולא היה מצד זה חרון אף על שכם שהוא אינו יודע נמוסי בני ישראל שהערלה חרפה היא להם, וזה שנאמר 'ויתעצבו'… (אבל) גוף המעשה שלקחה בחזקה בגזל ובאונס… על זה חרה להם מאד ורצו להנקם בשכם, כי כן לא יעשה אף בדין בני נח".
אנו מניחים שהם "חמומים", אך יתכן גם שהם מכירים במעמדם המורכב, במיוחד כשדינה עצמה עדיין בידי שכם, ורוצים לפעול "במרמה ובחוכמה רבה" כנגד החפצת אחותם ("כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב" – פסוק יט). תגובתם מעבירה בנו צמרמורת: לרמות אנשים ולגרום לאנשים למול את עצמם כדי לשחוט אותם בעוד כואבים? אך תגובתם הקיצונית גם משדרת משהו שאני מעריכה עובר בדעתה של כל אשה: לו רק היה שם מישהו בשבילי… לו היה רק היה עונש משמעותי… לו רק לא היה קל כל כך…
ויש גם קול שחסר לי מאד בפרק, קולו של אלוהים. אלהים הוא לא תעודת ביטוח, וכולנו מכירים אנשים שנופנו בדגל האמונה וחטאו ופשעו. ובכל זאת, במקום ש"אין אלוהים", קורים דברים איומים.
רבנית מיכל כהנא, בוגרת ישיבת מהר"ת, מלמדת ולומדת תורה, הלכה ותלמוד בארץ ובחו"ל, מלווה רוחנית וכותבת כרונית. הבלוג השבועי שלה נמצא ב- http://www.miko284.com
