קדושת הזמן וכינונה של עדת ישראל
השבת, פרשת פקודי נקרא את פרשת החודש, המקדימה את חודש ניסן הבעל"ט. לאחר שמשה מודיע לפרעה על מכת בכורות שבעקבותיה יֵצאו ישראל ממצרים, נותן הקב"ה למשה ואהרון את המצווה הראשונה בה נצטווה עם ישראל, מצות קידוש החודש, "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה" (שמות יב, ב). מצוה זו משפיעה על תחומי חיים רבים, היא מצווה כללית.
בנוסף, מצוה זו אינה לשעתה בלבד, כמו המצוות שניתנו אחריה במצרים, היא מצוה לדורות. למרות מאפייניה אלה, היא ניתנת לישראל בעודם במצרים, עוד לפני צאתם לחירות, ובטרם קיבלו את המצוות הפרקטיות שתלווינה אותם בליל מכת בכורות וביציאתם ממצרים.
מעבר לכך, עד שקיבלו את מצוות קידוש החודש מכונים ישראל בכינוי "בני ישראל" בפי הקב"ה ובפי מנהיגיהם, או "עם בני ישראל" – כינוי שהעניק להם פרעה (שמות א, ט). רק לאחר שהם מקבלים את המצווה הזו הם זוכים לכינוי "עדת בני ישראל", כינוי שימשיך ללוות את בני ישראל לאורך מסעיהם במדבר.
העולה מכאן שמצות קידוש החודש היא מהותית לעם ישראל. אך – מה מיוחד דווקא בה כדי שתהיה המצווה הראשונה של ישראל כעם?
נראה כי מצות קידוש החודש מהווה תשתית להתארגנותם של ישראל כעם בצאתו לדרך חדשה. בכדי להתהוות כקהילת קודש, כעדה, מקבל עם ישראל את ממד הקדושה בזמן. כעם ללא מקום, ואף נטול חירות, כמעט ללא שליטה על הקורות אותו – מקבלים בני ישראל, שצועדים לקראת מיסודם כעדה, את היכולת לקדש את הזמן של עצמם. וזאת בעוד הם נמצאים על אדמת נכר. מצות קידוש החודש מעבירה לעם מסר של התחדשות, של חירות, בממד החיים שברשותם – הזמן.
העם הוא זה שמקדש את זמנו שלו.
לאחר מכן, כשיחווה עם ישראל את החירות וימשיך להתמסד כעדת קודש – יקבל את ממד הקדושה של המקום – במשכן ובארץ ישראל, את ממד הקדושה של האינדיבידואל – "אנשי קודש" (שמות כב, ל), וממדי קדושה ברבדים נוספים בהווייתו. הוא ימשיך לקדש רבדים נוספים, מוחשיים יותר מממד הזמן, כמו מקום, גוף, או חפצי קדושה.
קידוש החודש בטרם היציאה לחירות הוא מצוה שהמסר שלה הוא שאיפה להתקדשות ברבדים שביכולתנו בכל זמן נתון. במצרים, בטרם היציאה מחמישים שערי טומאה, לא יכול היה עם ישראל להתקדש ברבדים שונים, שהרי אינו אדון לעצמו ונטול משאבים חומריים וטריטוריאליים, אך את רובד הזמן שנתון היה בידיו – ניתן להם לקדשו. זהו פתיח לקידושם של רבדי חיים נוספים – כל רובד כאשר תאפשר המציאות את קידושו. כך בכל מצב נתון אמורה להיות לעם ישראל ולאדם הישראלי שאיפה לקדש עצמו ברבדים המתאפשרים.
אסיים בפיוט שנוהגים יהודי עירק לפייט בחג הפסח. פיוט שמספר את סיפור ליל מכת בכורות, קרבן הפסח ויציאת מצרים כאשר המוטיב החוזר בו הוא המצווה הראשונה שניתנה לישראל כפסע לפני גאולתם "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים". מוטיב זה מלווה גם את התשוקה לגאולה העתידית שמובאת בבית האחרון. את הפיוט כתב ר' משה חוצין בבגדאד במאה השמונה עשרה.
מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים
וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה מַחֲזִיק רִפְיוֹן יְדֵי רָשִׁים
כִּי הוֹצִיא בְּחֹדֶשׁ אָבִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמוּשִׁים
הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
שְׁמוֹ יַחְדָּו נְרוֹמֵמָה עֲלֵי נֵבֶל וַעֲלֵי עָשׂוֹר
כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ וַיּוֹצִיא עַמּוֹ מִמָּצוֹר
וְהוּא צִוָּה אֱלֵי עַמּוֹ קְחוּ לָכֶם שֶׂה בֶּעָשׂוֹר
לְהוֹדִיעַ כִּי הוּא יָשׂוֹר עַל אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים
הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
הָעָם עָשׂוּ אֶת פִּסְחֵיהֶם בִּלְתִּי פַחַד מִמִּצְרַיִם
בְּשִׁירֵי זִמְרָה וּתְהִלָּה בִּשְׁלֹשׁ כִּתּוֹת מַחֲנַיִם
אָכְלוּ אוֹתוֹ עֲלֵי מַצּוֹת וּמְרוֹרִים בְּהָעַרְבַּיִם
בִּלְתִּי מְבֻשָּׁל בַּמַּיִם וְנָא כִּי אִם צְלִי אִשִּׁים
הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
חֹסֶן יֶשַׁע יְמִינוֹ אֵל הֶרְאָה לְהוֹשִׁיעַ לָמוֹ
כִּי הִשְׁקִיף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ הָעָם מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ
דַּם פֶּסַח וְדַם הַמִּילָה אֲזַי עָבַר הוּא בְּעַצְמוֹ
לְמִצְרַיִם וְאֶת עַמּוֹ הוֹצִיא מֵעַבְדוּת לְחָפְשִׁים
הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
חָזָק חוּשָׁה שְׁלַח זָרִים לִבְנֵי אֱדוֹם וּפִילַגְשִׁים
שִׂימֵם כְּמַהְפֵּכַת עָרִים עָרֵי אַשּׁוּרִים וּלְטוּשִׁים
וְתַכְנִיעַ גְּאוֹן זָרִים וּשְׁלַח לְעַם לְךָ דוֹרְשִׁים
הָאָדוֹן אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים בְּנִיסָן רֹאשׁ הָחֳדָשִׁים
הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
