"תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ" היא יצירה הכתובה בסגנון מדרשי האגדה, ובה תובעות דמויות נשים מקראיות ובתר-מקראיות עד סוף בית שני על סמך זכויותיהן את בניין בית המקדש. התפילה חוברה על ידי ד"ר יעל לוין ומובאת פה בצירוף הסברים, פירושים ומקורות.
"תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ" היא יצירה הכתובה בסגנון מדרשי האגדה, ובה תובעות דמויות נשים מקראיות ובתר-מקראיות עד סוף בית שני על סמך זכויותיהן את בניין בית המקדש. היצירה, שיסודות תמאטיים שונים שבה שעונים על הספרות התלמודית, המדרשית והאגדית, כמו גם על הזוהר, מעלה זיקות בין נשים למקדש לאורך הדורות.
בספר מובאות שמונה עשרה נשים או קבוצות נשים שהעתירו לפני הקדוש ברוך הוא בגין זכויות שעמדו להן. נציין את מקצת תוכן היצירה. שרה היא הדמות הפותחת ועל אודותיה מובאות שתי המסורות הקיימות, האחת לפיה נפחה את נשמתה בעקבות הבשורה המרה על העקידה מפי השטן, והאחרת הידועה פחות לפיה בשומעה את דברי השטן יצאה נשמתה מרוב שמחה.אשת יונה מציינת כי הייתה עולה ברגלים למקדש, ולא מיחו בה חכמים. חולדה הנביאה מזכירה שהייתה יושבת בדרום הר הבית, לומדת תורה ומתנבאת. בתו של הכהן הגדול מספרת כיצד נשחטו אביה והיא. הנשים בימי נחמיה מתארות כיצד התכערו מחמת העלייה לארץ, כיצד הניחו אותן בעליהן וכיצד היו מקיפות את המזבח, בוכות ומתפללות. שלוש אחיות מוסרות כיצד אביהן התנה עם בניו ועם בנותיו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים"וכיצד קידמו הן לפני אחיהן. כן נזכרו הנשים שהיו אורגות במקדש את הפרוכות.
הדמויות המובאות ב"תְּחִנַּת הַנָּשִׁים" הן רק של נשים אשר היה להן קשר עם בית המקדש, עם מקום המקדש או עם המשכן. "תְּחִנַּת הַנָּשִׁים" מגיעה עד לסוף בית שני. עניין זה מכוון מאוד, בשל הראייה שנחתמה כאן תקופה מבחינת הזיקה הישירה עם חוויית המקדש. היצירה מבקשת להדגיש שעם החורבן ניבט גרעין הנחמה. תפישה דומה מובעת במקורות ברעיון לפיו המשיח נולד ביום החורבן. סיבה נוספת לתיחום הזה היא משום שהמקורות המתייחסים לתקופות המאוחרות יותר דלים.
מאז הופעתה, נתקבלה "תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ"ברבים. בין היתר אפשר לציין כי היא נקראת כטכסט ליטורגי של רשות מדי שנה בתשעה באב בקהילות שונות ועל ידי יחידים, התפרסמו מאמרים שונים עליה, וקטעים נבחרים ממנה נדפסו בקבצים ובכתבי עת שונים.
מובא עתה מבחר קטעים מתוך "תְּחִנַּת הַנָּשִׁים"; קטעי הפתיחה והסיום וקטעים נוספים אחדים, וזאת מתוך כוונה שניתן יהיה לעיין בהם ולקוראם וללומדם בקהילה, בחוג המכרים או ביחידות בתשעה באב עצמו, במועד הסמוך לו או בכל זמן אחר.
תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ – קטעים נבחרים
כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה
נִתְכַּנְּסוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם עִם הָאִמָּהוֹת
וּבָאוּ לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ וְקָשְׁרוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל.
אוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק לָהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא
מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְאָמַר לָהֶם:
מַה לְּאוֹהֲבַי בְּבֵיתִי עוֹשִׂים מִסְפֵּד?
פָּתְחוּ הָאָבוֹת וְאָמְרוּ:
כִּסְּתָה כְּלִמָּה פָּנֵינוּ '.
בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ
וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה
וְהָעָם הָיָה לִכְלִי נִדָּח בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם…
יָרְדָה נִשְׁמָתָהּ שֶׁל אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב,
אֵשֶׁת אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, פָּתְחָה וְאָמְרָה:
חָמֵשׁ שְׂמָחוֹת הָיִיתִי יְתֵרָה עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים אָמְרָה אֱלִישֶׁבַע:
אֵין אָנוּ מוֹצְאִים אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁרָאוּ שְׂמָחוֹת לָרֹב כְּמוֹתִי,
מֹשֶׁה אֲחִי בַּעֲלִי מֶלֶךְ וְנָבִיא
שְׁנֵי בָּנַי נָדָב וַאֲבִיהוּא סְגָנֵי כְּהֻנָּה
אֲחִי נַחְשׁוֹן רֹאשׁ לְכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
וּפִינְחָס בֶּן בְּנִי מְשׁוּחַ מִלְחָמָה.
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁנֵי בָּנַי לְהַקְרִיב קָרְבָּן יָצְאוּ שְׂרוּפִים.
אֲנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה עוֹז וְהָדָר הָיוּ לְבוּשִׁי –
וְאָמְרוּ: אַל תִּקְרֵי עוֹז אֶלָּא הוֹד –
לֹא צָחַקְתִּי לְיוֹם אַחֲרוֹן
נֶהֶפְכָה שִׂמְחָתִי לְאֵבֶל וַאֲבֵלָה הָיִיתִי עַל שְׁנֵי בָּנַי.
וְעַל זֶה אָמַר קֹהֶלֶת: 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל',
אַל תִּקְרֵי מְהוֹלָל אֶלָּא מָהוּל.
מַה מְּעֻרְבָּב הוּא הַשְּׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עָלַי,
שֶׁבַּתְּחִלָּה נִתְעַלֵּיתִי,
כְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה: 'מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר',
וּלְבַסּוֹף נַעֲשֵׂיתִי כְּתִימְרוֹת עָשָׁן.
וְאַתָּה, מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם, שֶׁנִּקְרֵאתָ הוֹד,
שֶׁנָּהַגְתָּ עִמָּדִי בְּמִדַּת הַדִּין,
הֶחְרַבְתָּ אֶת עִירְךָ וְאֶת בֵּיתְךָ, שֶׁנִּקְרָא הוֹד,
עַל שֶׁהֶעֱמִידוּ בָּנֶיךָ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה,
וְלֹא עָשׂוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין?
לֹא תְּהֵא הַשְּׂרֵפָה, בָּהּ נִשְׂרְפוּ בָּנַי
וְנֶהְפַּכְתִּי אָנֹכִי לְתִימְרוֹת עָשָׁן, תַּחַת שְׂרֵפָתְךָ אֲשֶׁר שָׂרַפְתְּ?
יָצְאָה נִשְׁמַת אֵשֶׁת יוֹנָה, כַּלַּת יועם, וּבִקְּשָׁה:
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מְצֻוָּה,
עוֹלָה הָיִיתִי בָּרְגָלִים לַמִּקְדָּשׁ
וְלֹא מִחוּ בִּי חֲכָמִים.
וְאַתָּה, שֶׁצִּוִּיתָ לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַזְּכָרִים לַעֲלוֹת לָרֶגֶל
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה,
הֵיאַךְ יוּכְלוּ לְקַיֵּם מַאֲמָרְךָ
כְּשֶׁאֵין הַמִּקְדָּשׁ עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ,
כְּשֶׁעָרְבָה כָּל שִׂמְחָה
וּכְשֶׁנִּשְׁכַּח בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת?
יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל שָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת וְשָׁפְכוּ אֶת שִׂיחָן:
מַעֲשֶׂה וְאָבִינוּ הִתְנָה עִם בָּנָיו וְעִם בְּנוֹתָיו
"הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם".
קִדַּמְנוּ אָנוּ הַבָּנוֹת לִפְנֵי אַחֵינוּ,
וְהִכְנַסְנוּ אֶת רָאשֵׁינוּ וְאֶת רֻבֵּינוּ לְתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
וְזִכִּינוּ אֶת אַחֵינוּ עִמָּנוּ וְנִמְצֵאנוּ זְרִיזוֹת לְקַיֵּם מִצְוַת הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח,
שֶׁהִיא זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם.
וְאַתָּה שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת וּמִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה,
הֶחְזַרְתָּנוּ לְשִׁעְבּוּד וְלַאֲפֵלָה
וְשַׂמְתָּנוּ לִסְחִי וּלְמָאוֹס בְּקֶרֶב הַעַמִּים,
לֹא תָּשִׁיב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה לִירוּשָׁלַיִם?
יָצְאָה בַּת-קוֹל וְאָמְרָה: נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי! נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי!
לְמַעַנְכֶן לְמַעַנְכֶן אֲנִי עוֹשָׂה!
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיכֶם וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבֶּצְכֶם.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָּנַי רֶגַע מִכֶּם וּבְחֶסֶד עוֹלָם אֲרַחַמְכֶם.
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם
אֵין שִׂמְחָה לְפָנַי עַד שֶׁאֶבְנֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם .
וְגַלְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְּעַמִּי
וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה.
כִּי שָׁב ה' אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.
לעיון נוסף:
י' לוין, "'תחינת הנשים לבנין המקדש': מדרש חדש וטקסט ליטורגי לתשעה באב", להיות אשה יהודייה, בעריכת מ' שילה, ירושלים תשס"א, עמ' 230–243, 344–348.
י' לוין, "תחינת הנשים לבניין המקדש", קולך, א' אב תשס"א, פרשת 'מטות-מסעי', גיליון 35, עמ' 1–2.
י' לוין, "'תחִנת הנשים לבנין המקדש': מדרש חדש וטקסט ליטורגי לתשעה באב", עמודים (675) 11 (מנחם-אב תשס"ג), עמ' 4–6.
© כל הזכויות שמורות ליעל לוין
