"מילוי פערים" בשיר "גרה" לנאוה סמל – ד"ר שרה בקרמן דנה בתשובתה של רות לנעמי דרך השיר. המאמר מוקדש לזכרה של הסופרת, המשוררת והמחזאית נאוה סמל
גֵרָה / נאוה סמל
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, עַכְשָׁו נַעֲצֹר
אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה לְבַדִּי אֶעֱבֹר
וְאַתְּ עוֹדֵךְ בִּנְקֻדַּת הֶחָזוֹר
עַל עִקְבוֹתָיִךְ שוּבִי אָחוֹר
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, נִפָּרֵד יְקָרָה
מִן הָעֵבֶר הַהוּא זוֹ לֹא אֶרֶץ בְּחִירָה
שָם יַצְבִּיעוּ עָלַיִךְ, יְדַבְּרוּ בָּךְ סָרָה
לְעוֹלָם תִּהְיִי בִּשְבִילָם "הַזָּרָה "
נָכְרִיָּה כָּאן בֵּינֵינוּ, אֵשֶת צָרָה
עַל מַשְקוֹף יֵרָשֵם "פֹּה גָּרָה גֵּרָה".
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת
אַלְמָנָה – לֹא כַּלָּה
בַּמּוֹלֶדֶת שֶלִי
כְּבָר אָבְדָה הַחֶמְלָה
כִּי הָעָם שֶלִי בִּפְחָדָיו מְכֻתָּר
וְנועֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר
שָם שָׂרָה שָלְחָה לַמִּדְבָּר אֶת הָגָר
הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם " הָעָם הַנִּבְחָר"
נְצוּרִים בִּגְבוּלָם, לִבָּם הַנִּסְגָר
וְהַכּוֹל מֵאֵימַת הָאַחֵר, לֹא מֻכָּר
בַּשּׁוּק, בָּרְחוֹב, בַּכִּכָּר
תָּמִיד יְזַהוּ בָּךְ אֶת אוֹת הַנֵּכָר.
הַלַּיְלָה יוֹרֵד רוּת,
שְמֵי מוֹאָב הֵם שֶלָּךְ
עַמִּי לֹא עַמֵּךְ
אֱלוֹהַי הוּא לֹא לָךְ
שוּבִי אָחוֹר, כַּלָּתִי כְּמוֹ בִּתִּי
כִּי בֵּיתִי לֹא בֵּיתֵךְ
וּבֵיתֵךְ לֹא בֵּיתִי.
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת
אַתְּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִי
עַד יוֹם מוֹתֵךְ
עַד יוֹם מוֹתִי.
וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (רות, פרק א, פסוקים טז-יז).
דבריה של רות המואביה נצרבו בתודעה של העם היהודי כמייצגים מסירות ודבקות הן ברמה האישית, הן ברמה הלאומית והן ברמה הדתית. עם זאת במגילה דווקא אחריהם נעדרת הפעם תשובתה של נעמי. זו שהפליאה בדברי פרידתה המרגשים ובניסיון לשכנע את רות אישית (שם, י- ט"ו) מדוע עכשיו היא שותקת? האם אכן בגלל שראתה כי "מתאמצת היא ללכת אתה?!" (שם, י"ח)
את "הפערים" של תגובת רות לדברי כלתה ממלאה נאוה סמל בשיר "גַרה" הפותח ואף מסתיים בדחייה תקיפה "אל תלכי אתי, רות", וזאת כמענה לבקשתה של רות להצטרף אליה – "אל אשר תלכי אלך". אמירה אשר בשל נחרצותה חוזרת גם במרכז הבית הראשון וגם בפתיחת הבית השני.
נעמי, שהקשיבה היטב לדברי רות, מגיבה לאורך השיר לכל רכיב בבקשתה: ל"עמך עמי" בה רות מבקשת חלק ונחלה בסביבה החברתית של נעמי, בקהילה, בעם, משיבה נעמי בטקסט השירי "עמי לא עמך". ל"באשר תליני אלין" היא מגיבה בחריפות "ביתי לא ביתך וביתך לא ביתי". על הרצון להתקרב מבחינה חברתית מוסיפה רות רצון לקרבה דתית-אמונית. אך גם כאן ל"אלהיך אלהי" – היא עונה בחדות "אלהי הוא לא לך". ולאמירה החותמת בהתייחסות למוות כאבן דרך משמעותית לסגירת מעגל החיים "באשר תמותי אמות ושם אקבר…כי המוות יפריד ביני ובינך" מתרככת מעט נעמי והשיר מסתיים "את בתוך נשמתי עד יום מותך יום מותי".
ניסיונותיה של נעמי לדחות את רות מזכירים את ניסיונות דחיית המבקש להתגייר: "הרוצה להתגייר אין מקבלין אותו מיד. אומרים לו: מה לך להתגייר? הלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וכפופה ושפילה מכל האומות. וחולאים וייסורים באים עליהן וקוברים בנים ובני בנים, ונהרגין על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצוות ואינם נוהגים בפרהסיא כשאר כל האומות" (מסכת "גרים" פרק א הלכה א). הקהילה היהודית מנסה להניא את הגר מלהצטרף אליה באמצעות פרישת הקשיים העומדים לפניו כמו גם תיאור מצבה הנחות של האומה היהודית ביחס לאומות אחרות, יתר על כן הגר אף מוזהר מפני סכנת רדיפות ושמד של עמים אחרים.
אך בכך מסתיים לדעתי הדמיון.
בעוד הנימוקים לשכנוע הגר מלהסתפח לאומה היהודית קשורים לאיומים האורבים מבחוץ, הרי בשיר של סמל הנימוקים העולים בפי נעמי קשורים לקשיים הצפויים לגר מבפנים, מתוך החברה היהודית עצמה: "שם יצביעו עלייך, ידברו בך סרה לעולם תהיי בשבילם "הזרה". נכריה כאן בינינו אשת צרה". היא, הגרה, לעולם לא תוכל להימלט מאות הקין הטבוע בה "בשוק, ברחוב, בככר, תמיד יזהו בך את אות הנכר" ובדומה לסימון משקופי הבתים במכת בכורות "על משקוף ירשם "פה גָרה הגֵרה'".
ידועה ומצוטטת ביותר היא האמירה ביחס לגרים "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים, י, יט). אך בניגוד ליחס החם והחיובי שמקבלים הגרים בתורה, מציינת נעמי בלעג בשירה של סמל כי אמנם "הם קוראים לעצמם 'העם הנבחר'", אבל בפועל "העם שלי בפחדיו מכותר ונועל את עצמו מפני כל איש זר", "והכל" -הסיבה המרכזית ליחס המנדה -"מאימת האחר, לא מוכר".
בסיפור העולה מתוך המגילה אפשר לראות את הסובלנות שהייתה קיימת כלפי גרים בתרבות הישראלית בכלל ובשבט יהודה בפרט. דמותה של רות שהמגילה נקראת על שמה מצטיירת כאשה צדיקה וגומלת חסדים, וכך מתייחסים אליה חז"ל במדרשים רבים. בניגוד לרוח החסד והסובלנות הנושבת מהמגילה עולה ביקורת חברתית נוקבת ששמה סמל בפיה של נעמי, המצויה במרכז השיר: "במולדת שלי כבר אבדה החמלה".
"האחר" מטיל את אימתו על החברה הישראלית. היחס המפלה אל יהודים שעלו בעליות שונות ומגוונות, וההסתה כנגד לא יהודים, בין אם אלה תושבי הארץ ובין אם הם פליטים ומהגרי עבודה – חייבים להיפסק. בימים אלו בהם אנו חוגגים את חג השבועות, "חג הגַרים", שבו אנו קוראים את מגילת רות, המציגה את היחס המקבל והחם אל הגר, מן הראוי, כדברי סמל בשיר, ש"נעצור", כי עודנו – כך אני מאמינה – נמצאים "בנקודת החזור".
