לא יפלא איפוא, שסיומה של פרשת בא הוא התשובה היהודית המובהקת לזכרון וידיעת ה'- מצוות שהם בבחינת חידוש ברית עולם, כשם שהן זכרון המעשים והנפלאות. מבחינה זו יש לראות בפרשת בא יחידה ספרותית בפני עצמה, בעלת פתיחה וסיום מובהקים. פרופ' חנה ספראי על פרשת בא.
רשת בא מסמכת את עשרת המכות שהכה ה' במצרים. היא פותחת במוטיב מוכר ודיוע של פרשת המכות- ההתחבטות הוסרית של מאשים ונאשם, של שכר ועונש, אך מדגישה את המסר החינוכי של פרשת המכות:"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען ספר באזני בנך ובן בנך אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה' " (שמות י';א'-ב')
לא יפלא איפוא, שסיומה של פרשת בא הוא התשובה היהודית המובהקת לזכרון וידיעת ה'- מצוות שהם בבחינת חידוש ברית עולם, כשם שהן זכרון המעשים והנפלאות. מבחינה זו יש לראות בפרשת בא יחידה ספרותית בפני עצמה, בעלת פתיחה וסיום מובהקים.
הנוראה בין המכות היא ללא ספק מכת בכורות. הצפי והביצוע, שניהם חוזרים ומתוארים במפרוש:
ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחת הרחים ובכל בכור בהמה. והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף.
(שמות י"א;ה'-ו')
והיה בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכר פרעה וישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדלה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת.
(שמות י"ב;כ"ט-ל')
הביטויים הדומים בשני הקטעים, מושכים את תשומת לבו של המעיין לבטויים השונים בתאור.
מכת בכורות מתרחשת בחצי הלילה, והיא הפתעה גמורה גמורה לפרעה ועבדיו. גורם ההפתעה ושעת הלילה המאוחרת הם חלק מובהק מן הדרמה של הביצוע, מתחושת הדחיפות והמתח של המכה האחרונה והמכריעה בין עשרת המכות. בהמשך נשוב ונדון במדרש להיבט זה.
בשני הקטעים הסמן החברתי הגבוה אחיד: 'בכור פרעה', אך הסמן החברתי הנמוך ביותר מצויין באופן שונה. באחד 'בכור השבי' – הבכורים האסורים בבית הכלא, ובשני 'בכור השפחה' – הבכורות בין העבדים, ושמא הפחותים שבין העבדים- השפחות. המכילתא מנסה לתאר כאן מערך חברתי מקובל של חברה בשלטון דיכוי, כל אחד מוצא לעצמו את העלוב ממנו על מנת לדכאו ובכך ליצור לעצמו תדמית עצמאית חיובית:
וכין שבויין מה חטאו?
ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהם, שנאמר: 'שמח לאיד לא ינקה' (משלי י"ז;ה') וכתיב: 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי ל"ד;י"ז).. ולא שבויים בלבד, אלא אפילו עבדים ושפחות, שנאמר: 'עד בכור השפחה'
(מכילתא דברי ישמעאל, בא, מסכתא דפסכא, פרשה י"ז)
בעל המדרש מצרף את שני הקטעים לכלל מערך מדורג אחד. מן החשוב ביותר- פרעה ועד לפחות ביותר- בנה של השחפה המשועבד לאדוניו, כולם שמחו באומללות שנפלה על עם ישראל, ולכן גם נידונו במכת הבכורות הסופית והמוחלטת.
מן הפרשנות הלומדת את שני הקטעים העוסקים במכת בכורות אנו מגיעים לשאלה נוספת המדהדת בחשיבה הפרשנית וההלכתית: מי נכלל במכת בכורות, ולכן גם על מי חלה מצוות בכורות? המצווה שנועדה כאות וזכרון לפרשת הבכורות במצרים:
'וה' הכה כל בכור' (שמות י"ב;כ"ט) – מהו כל בכור, בכור לאיש בכור לאשה, ואפילו נקבות הבכורות מתו באותו הלילה, לכך נאמר 'כל בכור'.
(פסיקתא רבתי הוספה ב', מהד' איש שלום, ע"מ קצ"ז ע"א)
בכורות אינם רק זכרים, טוען בעל הפסיקתא, אלא זכרים ונקבות כאחד. מדרש שמות רבא מדייק יותר ומבחין:
'כל בכור במצרים'- 'וראשית אונים באהלי שם' (תהילים ע"ח;נ"א)= טיפה ראשונה. הנקבות הבכורות אף הן מתות. חוץ מבתיה בת פרעה שהייתה בכורה ולא מתה, שנמצא לה פרקליט טוב – זה משה, שנאמר: 'ותרא אותו כי טוב הוא' (שמות ב';ב'). לפיכך אמר שלמה: 'טעמה טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה' (משלי ל"א;י"ח), 'ותקם בעוד לילה' (משלי ל"א;ט"ו). באיז הלילה? 'ויהיה בחצי הלילה' (שמות י"ב;כ"ט)
(שמות רבא פרשה י"ח;ג')
בעל המדרש קושר את הפסוק מתהלים עם שמות. בכור הוא ראשית אונים, לא מינו של הבכור קובע את בכורתו אלא מעשהו של האב ולכן יש בכורות נקבות, כשם שיש בכורים זכרים.
בעל המדרש האחרון ממשיך ועוסק בבכורה אחת מיוחדת בסיפורי מצרים, הלא היא בתיה בת פרעה. וכאן מצטרפים יחד לכלל דרשה שני פסוקים נוספים ממשלי ל"א, מזמורה של האשה. הדרשן מזהה את שניהם כמתיחסים לבתיה, ודורש את הביטוי 'לילה' ומאידך את הביטוי 'טוב', ואת מכלול הפסוק, כמתארים את מעשיה של בת פרעה.
משה הוא ה'סחורה' הובה של אותה אשה, ובזכות מעשיה הטובים היא ניצלה, והגם שקמה באותו לילה (משלי ל"א;ט"ו) כמו כל הבכורים במצרים וכמו פרעה עצמו (שמות י"ב;ל'). כמו כל הבכורים חששה אף היא לחייה, אך אלה ניתנו לה בשכר הצלתו של משה התינוק.
מדרש משלי מצטרף לזהויה של בתיה בת פרעה במשלי ל"א:
'ותקם בעד לילה' (משלי ל"א;ט"ו) – ו בתיה בת פרעה, גויה הייתה ונעשתה יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה. לפיכך, זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן.
(מדרש משלי ל"א;ט"ו)
בתיה נזכרת ברשימה נכבדת של אנשים אשר לא טעמו טעם מוות ונכנסו חיים לגן עדן (כבר עיינו ברשימה זו בעבר, בפרשת ויחי):
תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואילו הן: חנוך, ואליהו, ומשחי, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בן בנו של ר' יהודה הנביא, ובתיה בת פרעה, ושרח בת אשר, ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי
(מסכת יראת חטא נוסח א' סוף פרק א')
מדרש האגדה, אם כן, מדגיש את החסר במפורש בדברי הכתוב ומכליל את כל הנקבות הבכורות בין הבכורות שנפגעו במכת בכורות, אך בהרחבה זו נמצאת אשה אחת יוצאת דופן, בתיה בת פרעה.
כך באגדה, אך בדיון ההלכתי הכתוב נתון לפרוש שונה:
והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'
(שמות י"ג;י"ב)
ובכל בכור אדם בבניך תפדה
(שמות י"ג;י"ג)
ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכר אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה
(שמות י"ג;ט"ו)
ההלכה בהקשר לבכורות מפקיעה את הנשים מכל מחוייבות, הן לבכורות והן כבעלות של בהמה:
יהיה לך- פרט לנקבה… ר' יהושע בן קורח אומר: 'כל פטר רחם לי' (שמות ל"ד;י"ט), הרי זה כלל, יכול אף שלאחרים? תלמוד לומר: 'מקנך' (שם) יכול אף שלנקבה? תלמוד לומר 'תזכר' (שם). יכול אף שליחיה? תלמוד לומר 'פטר רחם' (שם). זה הוא כלל שצריך לפרטו.
(מדרש הגדול לשמות י"ג;י"ב)
מדרש הגדול מסכם כאן דרכי לימוד של מדרש ההלכה תנאי, ונבאר את דבריו בקצרה: הפסוקים בשמות י"ג, לכאורה משאירים מקום להניח שמצוות בכורות חלה על נשים, אם כי וודאי שאינה חלה על הבמות בכורות. אך פסוקים אלה, בדרשה משפותפת עם שמות ל"ד (י"ט-כ'), הם בבחינת כלל ופרט, ומנחים את בעל המדרש להלכה כפי שהיא מוכרת וידועה בעולמם של חכמים, נשים אינן בכורות בעצמן, אין חייבים לפדותן, והן גם לא חייבות כלל במצוות בכורות בהמה.
