לקראת חג החנוכה, יפית גולד, מפרויקט "דורשות טוב" מזמינה אותנו ללימוד על לראות מתוך החושך, ולהבין כי בראיה מתוך החושך טמונה עוצמה גדולה.
בפרשת בהעלותך, מתואר הציווי להדלקת המנורה בבית המקדש:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל ־ מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר : דַּבֵּר֙ אֶֽל ־ אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת ־ הַנֵּרֹ֔ת אֶל ־ מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת (במדבר, פרק ח , א'-ב')
הציווי להדלקת המנורה במקדש מעלה שאלה – מדוע ה' צריך שדווקא אנחנו נעלה את אור נרות המנורה? הרי לה' יש את היכולת להאיר אור אינסופי גם פיזית וגם רוחנית. ומה יכולה להוסיף הדלקת נרות על ידי בשר ודם?
השאלה הזו עולה גם במדרש רבה על פרשת בהעלותך מספר פעמים:
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי: הברק הזה תולדות האש של מעלן הוא, והוא יוצא ומבהיק את כל העולם כולו… ואני צריך לאורה שלכם?!
דבר אחר… ויאמר אלהים יהי אור, ומתוך החשך הוצאתי אורה ואני צריך לאורה שלכם?!
התשובה שמביא המדרש היא שהאור אכן לא נועד עבור הקב"ה, אלא הוא מהווה אמצעי להתעלות עבורנו, בני האדם:
ולא אמרתי לך, אלא לעלות אותך…
כלומר- הדלקת המנורה נועדה עבורנו, כדי שאנו נזכה ונתעלה.
זו תשובה יפה , אך אני סבורה שיש משמעות נוספת להדלקת המנורה על ידינו, בני האדם.
בהמשך המדרש מובאת אמרה של ר' חנניא שאני רוצה להתייחס אליה:
"אמר הקדוש ברוך הוא: עינים שיש בך, יש בתוכן לבן ושחור ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחור ומה אם עיניך, שיש בתוכן שחור ולבן, אין אתה רואה אלא מתוך השחור, הקב"ה שכולו אורה, הוא צריך לאורה שלכם"
האמירה הזו מאוד קשה: שהרי, לכאורה, אין בו, בשחור שום דבר חיובי, כל כולו שלילה, ונובע מהחסר, מהאין.
אך במבט מעמיק יותר, יש באמירה זו משהו מאוד ייחודי: אנו יכולים לראות דווקא מהשחור. השחור שמסמל קושי, כאב, עמל שלא תמיד מוביל לתוצאה. שחור שמסמל את הפער שכולנו חווים כל הזמן, בין הרצון הגבוה שלנו למציאות המצומצמת.
ובכל זאת, אני סבורה שיש שם אפשרות שאין באור: כשאני בחושך, בשחור ,ומחליטה בכל זאת לראות- להבין, דווקא אז נפתחות בפני הבנות שכנראה לא הייתי יכולה לראות ולהבין באור.
זו חוויה מאוד לא נעימה בלשון המעטה להיות בחושך, אנו לא רוצים את זה. אבל יש בכך גם עוצמה.
את המשפט השני של ר' חנניא: 'הקב"ה שכולו אורה, הוא צריך לאורה שלכם', ניתן להבין באופן פשוט כשאלה רטורית, כמו שאר השאלות הללו במדרש, לפיהן ה' אכן אינו צריך את האור שלנו.
אני רוצה להציע פירוש אחר, שקורא את המשפט הזה כפשוטו – ללא סימן שאלה בסוף.
אני סבורה שהקב"ה שכולו אורה – דווקא הוא צריך את האור שלכם, של אלו הרואים מתוך השחור.
אור של 'ההולכים בחושך', של הלא מוותרים, הלא מתייאשים, אור של המאמינים, שלא נוטשים את האמונה גם כשהם נמצאים בתחתית, במקומות הכי קשים.
אור שיש לנו, בשר ודם ואין למי 'שהוא כולו מלא אורה'.
עוד מעט אנו מדליקים נרות חנוכה, זכר למנורה בבית המקדש.
נרות שהם סמל לאמונה, סמל לעקשנות ולתקווה.
שנזכה להוסיף אור בעולם, גם במקומות החשוכים.
