צום י"ז בתמוז פותח את שלשת השבועות שנקראים בין המצרים. בפועל מעט מאוד אנשים נמצאים ברבדים רוחניים שמאפשרים להם לחוות ולהרגיש את החורבן. רבים נמצאים בחיפוש מתמיד של מקור שייתן להם מענה למזון רוחני. נורית גזית מנסה להבין מה קורה כאשר בין המיצרים פוגש את העולם המודרני.
צום י"ז בתמוז פותח את שלשת השבועות שנקראים בין המצרים. על פי המסורת בתאריך זה, נח משחרר את היונה כדי לבדוק אם הסתיים המבול. משה רבנו יורד מהר סיני ושובר את לוחות הברית הראשונים. נפרצו חומות ירושלים בתקופת בית שני על ידי הרומאים ונתבטל קרבן התמיד. ימים אלו נחשבים כימי אבלות- ממעטים בשמחה. לא מקיימים חתונות ואירועים משמחים ומשתדלים להתכנס פנימה ולא להתקהל, מציאות שיכולה ליצור מצב של עונג ושמחה.
המציאות המודרנית, פוגשת את המצב הזה בתהיות ושאלות. אלפיים שנה אנו מתאבלים על חורבן הבית. מזכירים זאת בתפילות ובשמחות. בפועל מעט מאוד אנשים נמצאים ברבדים רוחניים ,שמאפשרים להם לחוות ולהרגיש את החורבן. לכולם יש חסר בחיים. חסר מעבר לצרכים ארציים. רבים נמצאים בחיפוש מתמיד של מקור שייתן להם מענה למזון רוחני, שימלא את נשמתם הרעבה והמשתוקקת. השאלה שנשאלת האם ימים אלו מעוררים את הכמיהה לבית המקדש? האם בית מקדש יהיה מציאות פיזית של מבנה, כפי שהיו בית ראשון ושני, או נגיע למציאות רוחנית אחרת שתמלא את החלל שנוצר במשך אלפיים שנה.
כבר בתקופת ילדותי, הייתה לי התנגדות ומעין מרידה, מדוע כל שנה דווקא בחופש הגדול נופלים עלינו שלשה שבועות של מנהגי אבלות. פעם בשנה יוצאים לחופש, ליציאה מהמסגרת. זמן של הנאה ובילוי ודווקא בתקופה זו נגזר עלינו מלמעלה, כמעט מחצית מזמן החופשה להתכנס ולהתאבל. מצב זה יוצר קונפליקט. מצד אחד נקיפות מצפון, אם חורגים מהכללים הללו ומצד שני לתחושה של פספוס מזמן החופש.
כיום בתור אדם בוגר, אני בוחנת את הדברים אחרת. אולי בין המצרים נפל בזמן זה, כדי שנדע איך להתייחס לחופש. האם באמת אנו מרגישים חופשיים ומרוצים מחיינו והאם גם במצב של חופש מוחלט, יציאה מהגבולות ,אנו מסופקים ושבעי רצון. עיתים דווקא בזמן ומקום של חופשה. בין מעיינות ונופים פסטורליים שהשקט מתכתב אתנו ברמזים, שהדממה פותחת בפנינו עולמות חבויים, מתעוררת בנו הכמיהה למשהו אחר משהו נשגב מבינתנו. חסר שלא מתמלא אלא גובר דווקא בשקט שלו יחלנו.
בשנים האחרונות הולכת ומתעצמת תופעה של מאות בני נוער שנזרקים על החופים בכינרת בזמן החופש, פורקים עול ומנסים למצוא תשובות למצוקות ולחסרים שלהם. רבים עוברים את התקופה ומתיישרים, חלקם מאבדים את האיזון ומדרדרים למצב של חוסר שליטה ואחריות. המציאות שלהם צועקת את הכאב והחלל שהם מצויים בו ומשוועים למצוא מזור, אך המענה לא תמיד מגיע בזמן.
אולי בדור שלנו זמן שלשת השבועות צריכים להוות אתגר חינוכי מול אותן מצוקות שהנוער משדר, מצוקות שחבויות עמוק גם בעולם המבוגר. אך השנים שבהם שקועים בעמל וטרדות היום יום טשטשו והכהו את החסרים בגילאים האלה. אולי האבלות בדורנו צריכה לעשות תפנית ולעסוק במצוקות של עולם מודרני מול מסורות העבר. שאדם נמצא באבל פרטי הוא לא זקוק לשאול שאלות של למה ואיך? התחושות שלו משדרות את המצב הנפשי שלו עקב האובדן. מציאות בית המקדש בימנו אינה מביאה לתחושות אלו ולכן כדאי לעמוד מולה דרך המצוקות הפרטיות. להשקיע משאבים ובעיקר הקשבה והכלה, מתוך כבוד לדור הצעיר, כי יש לו מה לומר. בשונה מאתנו הוא אינו מקבל כל דבר כמובן מאליו, אלא מנסה להתמודד ולהבין מה עומד מאחורי הסיפור. יותר מכך הוא זקוק לחוויה שתחבר אותו למקום ותחזק את תחושותיו לגביי הפעולות שהוא בוחר לעשות. אם נתאזר בסבלנות והבנה נצליח לחבר ולהתחבר, ללמוד וללמד את הדור הצעיר ורק טוב יצמח מכך.
בסופו של תהליך כל החסרים הללו יפגשו ויתמזגו לנתיב אחד של צימאון למנהיגות רוחנית שתאחד את כל חלקי העם למקור אחד והעולם כולו יצטרף למסע. זה זמן משיח שכולנו כמהים אליו. שנמצאים בצירי גאולה ישנם מכאובים וקשיים, עלינו להאמין ולבטוח בה' שנזכה במהרה לגאולה שלמה פרטית וכללית. כפי שנאמר בזכריה ח' -"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים"
