לקראת חגי תשרי התשפ"ג, פנינו לגבאיות בכל רחבי הארץ וביקשנו שיספרו לנו על ההערכות שלהן לתפילות החג בקהילה. הכירו את יעל, אילנה, רבקה וניצן.
בשבוע האחרון של השנה, דקה וחצי לפני פרוץ החגים – ימים של התכוננות וציפיות ורקימת חזון לשנה הקרובה, שתהיה שונה, שתפתיע, שתפרוץ דרך ונתיב, שלא תעבור חסרת משמעות. מן הסתם, גם אתן – כמונו, נתונות בהכנות והתרוצצויות בתקופה זו. אבל יש מי שנערכות למשימה מורכבת במיוחד: הגבאיות!
מוזמנות להכיר מספר נשים שלקחו על עצמן (חוץ מבית, עבודה, משפחה) גם את מלאכת הגבאות בקהילות שלהן. ביקשנו מהן לספר איך הן נערכות לחגי תשרי המרוממים ומלחיצים גם יחד והן נעתרו.
ראשונה, הכירו את רבקה ליאון-זדה, מהמניין המשתף בלוד.
הגבאית השנייה בפרויקט הגבאיות העסוקות שלנו שכל הימים הנוראים על כתפיהן, היא אילנה ביטון. אילנה גבאית בקהילת "אפיקים בנגב" בירוחם, והיא מספרת על ההערכות המיוחדת לחגי תשרי, כשבתווך שבת אחת מבוקשת במיוחד לבנות מצווה.
ועכשיו, מירוחם היישר חזרה למרכז הארץ לקהילת שירת התמר, באפרת. הגבאית ניצן ברזלי-זף, משתפת בהערכות שלה לראש השנה שבמרחק נגיעה, עם דגש מיוחד לשאלה: מה עושים עם הילדים בבית הכנסת?
ערב השבת האחרונה בשנת תשפ"ב, הגבאית של קהילת בארות בבאר שבע, יעל הורביץ' שרבי, מקווה לשנה שבה יותר ויותר נשים יעלו על הבמה בבתי הכנסת, בבתי הדין, בקהילה, בלימוד התורה, בניהול שירותי הדת, ובכל תפקיד שימלא וירחיב את מקומן ואת ליבן ובזכותן – את האפשרויות שלנו.
עד לא מזמן, כשהאימהות שלנו הלכו כילדות לבית הכנסת, המילה גבאית לא הייתה קיימת בלקסיקון הציבורי, ועכשיו לא ברור איך בכלל אפשרנו לזה לקרות בלעדיהן.
קהילה מתקיימת בגלל אנשיה ונשיה, ובגלל הקשרים החזקים בתוכה, אין קהילה בלי נשים, ואין סיבה שנשים לא ישאו בתפקידים מרכזיים שיאפשרו להן לתת מכוחן וכישוריהן.
תהא שנת פריצת גבולות!
