הקריאה "לך לך" פותחת את פרשות השבוע של אברהם אבינו. הקריאות אל אברהם כפולות, התשובות של אברהם כפולות.
פעמיים קורא ה' לאברהם 'לך לך': בפעם הראשונה כשהוא מצווה לצאת 'אל הארץ אשר אראך', ובשניה, כשהוא מצווה עליו לצאת 'אל אחד ההרים אשר אומר אליך'. את הקריאה הכפולה הזאת ניתן להבין טוב יותר, אם אנו מתבוננות על התשובה הכפולה 'הנני'.
וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
כמדי שנה, אנו מקשיבים ושומעים בתגובה שלו, את הנוכחות שלו, ואת הנכונות שלו לבצע את דבר ה'.
התגובה מעוררת היראה המופיעה פעמיים במילה אחת: הִנֵּֽנִי. ובשבוע הבא אף נפגוש את הקריאה של הניסיון: "וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם".
במבט ראשון, נראית תגובתו של אברהם ברורה, לפחות באופן מילולי. אך האם ידע אברהם לאיזו קריאה הוא מגיב? כשהרמב"ם נדרש לתגובתו של אברהם, כחלק מהותי בתוך הדיון שלו על הנבואה, הוא מעורר את השאלה, מה בפועל שמע אברהם?
העיון המחודש בשאלה הזאת, הוא חלק מן ההתבוננות הרעיונית בתפקיד השמיעה וההבנה בתולדות המחשבה היהודית, ובמיוחד בהתייחסויות השונות לסיפור העקדה.
אני רוצה לחשוב שוב על שתי הקריאות הללו, ועל שני המענים של אברהם "הנני", כאפשרות לעורר שתי סוגיות פילוסופיות מרכזיות, שבפרשה הזאת מתברר כי הן קשורות האחת בשנייה.
ההופעה הראשונה של שמיעת הקריאה האלוהית, כמו גם של המענה של אברהם, נוגעת לשאלת הידיעה. האם ידע אלוהים מה יעשה אברהם? כיצד יענה או לא יענה לצו האלוהי? האם אברהם עצמו ידע שבסופו של המסע להר המוריה הוא לא יקריב את יצחק?
השאלות הללו הטרידו את מדרשי חז"ל, ובמשך מאות שנים, ביקשו הפילוסופים היהודים לענות עליהן. כך למשל מהדהד הרלב"ג את אברהם אבן עזרא, וקובע כי אלוהים יודע אפריורי, את מה שיכול היה להיות. לפיכך, סוגיית הידע שלו מוגדרת על פי מה הייתה כוונתו של אלוהים.
על פי המסורת הפרשנית הפילוסופית, הדרכים השונות לקרא את פרשת העקידה תלויות על הוו הזה, של שאלת הידיעה – של האל ושל האדם. אלא שדרכו של הרמב"ם מאפשרת לשנות מעט את נקודת המבט. האתגר הגדול ביותר הוא האתגר של 'השמיעה', ומכאן של הוודאות. האדם נדרש להתאמץ ולהכריע האם הוא שומע, האם הוא מבין, את מי הוא שומע, ומה הוא מתבקש לעשות.
עמנואל קאנט, פילוסוף ההשכלה, עמד בתוקף על כך שאברהם היה צריך להשיב לאלוהים: לא! כיוון שהוא לא יכול היה לדעת בוודאות שאכן זהו אלוהים המצווה עליו. עבור מרטין בובר, הדאגה העיקרית של אברהם הייתה צריכה להיות היכולת לשמוע את הקריאה, להקשיב לה היטב, בכדי להכריע את רגעי הספק.
בהתאמה לשאלה הזאת, היו גם פרשנים שראו את הפרשה הזאת, כסוג של "אזהרה" מפני הוודאות המוחלטת. תשומת הלב שאותו מלמדת התורה, נוגעת לדאגה ולזהירות הנדרשת מן האדם, מפני החוויה שלו של "ידיעה מוחלטת".
רבי סעדיה גאון, ובאופן אחר ובתקופה אחרת גם האיזביצ'ר, התעכבו על השאלה של אברהם, כיצד יכול וראוי היה להגיב במצב של אי-בהירות. וכשאלה מוסרית, כיצד ראוי לפעול, כאשר הידע האמיתי אינו ניתן להשגה? את המענה לשאלה הזאת, אני מבקשת להבין בהקשבה לקריאה האלוהית השנייה בסיפור.
הקריאה האלוהית השנייה הפונה אל אברהם, זוכה אף היא למענה : הנני. מה שהיה לא וודאי ולא ברור – הפך להיות יותר ברור. במובן עמוק, עם הקריאה השנייה השיג אברהם רמה גבוהה יותר של בהירות. ההיבט של אי-הוודאות באשר לקריאה האלוהית – התמעט. ובסופו של דבר, ההקרבה – ההרג המכוון של האדם האחר – לא התרחש.
אז עם הקריאה האלוהית השנייה, המענה השני גם הוא שונה – כי מלמד אותנו אברהם, שפעולתו שנעשתה מתוך אמונה, לא כללה את הידיעה הוודאית, ולא את הנאמנות העיוורת.
דווקא הבחירה באמונה מתוך הספק, היא זאת שאיפשרה לאברהם לשים לב לקריאה האלוהית השנייה: אל תשלח ידך אל הנער! המודעות של אברהם, מאפשרת לו לשמוע את הקריאה השנייה הפונה אליו, ולעצור בתוך המעשה ובתוך קיום מצוות העולה על המזבח.
בזכות הרגע הזה, עונה לוינס לביקורת הפילוסופית של קאנט, ואומר, כאן מתברר שאברהם חי את המטרה האמיתית של הסיפור: להיות מודע לקריאה האתית.
שתי הקריאות משלימות זו את זו. אולם כאשר אנו מבקשים לקרא את העקדה ולשים לבנו לנכונות של אברהם במענה הראשון "הנני", מוטב ונעשה זאת תוך שאנו מתמקדים ומקשיבים למענה השני של אברהם: הנני.
ד"ר מרים פלדמן קיי היא מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן, ופרופסור אורחת ב-Jewish Theological Seminary
