על בדידותה של הנפגעת – מינית בקהילה

אילת וידר כהן, פסיכולוגית מתמחה בפגיעות מיניות על הכרוניקה של האשמה והבדידות בקרב נפגעות מינית בקהילה

כחברה אנו מתקשים ליצור חיבור נכון בין מיניות לקדושה, אנו ממעטים לדבר על מיניות בריאה, על מיניות טהורה,  קל וחומר שאין מקום לדיבור על מיניות המתקיימת מחוץ לגבולות המותרים. עובדה זו מעצימה מאד את בדידותה של הנפגעת. הנפגעות הדתיות נושאות את נטל הפגיעה בבדידות במשך תקופות ארוכות.

ההטרדה המינית מתרחשת בשלושה מעגלים:
א. במעגל האישי בין הנפגעת לבין עצמה,
ב. במעגל הבינאישי שבין הנפגעת לפוגע
ג. במעגל החברתי ציבורי  במעגל שבין הנפגעת, הפוגע והחברה אליה הם שייכים.

לכל פגיעה יש הקשר חברתי שבתוכו היא מתרחשת. אני רוצה להתייחס למאפיינים המייחדים את המתלוננת הדתית ואת החברה אליה היא שייכת. בשנים האחרונות החלה החברה הדתית להתמודד עם חשיפת מקרים של הטרדה מינית ע"י דמויות בעלות סמכות רוחנית. ההתמודדות זו אינה פשוטה והיא דורשת חשיבה מאומצת ושיתוף פעולה נרחב עם הרבה גורמים שונים, כדי להגיע לפתרונות אפקטיביים. הניסיון שלי  מבוסס על עבודה קלינית עם נפגעות ועל פעילות במסגרת 'קולך' של ליווי ותמיכה במתלוננות.

אני רואה רצף מושגי בין המושגים השונים בהם אנו משתמשים בתיאור הנפגעת: *קורבן, *נפגעת, *מתלוננת.  אני נמנעת מלהשתמש במושג קורבן, זהו מושג המקבע את הנפגעת בעמדה קורבנית, פסיבית וחלשה.  אני משתמשת במושג-נפגעת,  מושג המשקף את העובדה שמישהו פגע בה, מישהו גרם לה להיות במצב שהיא נתונה בו ורק ההכרה בכך מאפשרת לה לבחור ולעבור לשלב הבא  של הגשת תלונה,  ואז  היא מוגדרת מתלוננת. יש חשיבות רבה במעבר מנפגעת למתלוננת. זהו מעבר  לעמדה אקטיבית,  יוזמת ובעלת כוח, כוח המאפשר לקדם את תהליך השיקום האישי  ולהחזיר את הסדר החברתי על תיקונו.

שני שלבים  עוברים על הנפגעת  במשך התהליך  האירוע והטיפול: שלב בו הנערה או האישה נפגעת – ושלב בו היא בוחרת להגיש תלונה והופכת להיות מתלוננת.

יחס החברה הדתית אל הנפגעת

 החברה הדתית הינה חברה המדגישה בכל הוויותיה את השאיפה לחיים של קדושה,  פעמים רבות המיניות נתפסת כפוגעת בקדושה.     כחברה אנו מתקשים ליצור חיבור נכון בין מיניות לקדושה, אנו ממעטים לדבר על מיניות בריאה, על מיניות טהורה,  קל וחומר שאין מקום לדיבור על מיניות המתקיימת מחוץ לגבולות המותרים. עובדה זו מעצימה מאד את בדידותה של הנפגעת. הנפגעות הדתיות נושאות את נטל הפגיעה בבדידות במשך תקופות ארוכות. הן מתקשות לשתף מישהו במה שעברו. ראשית כי להן עצמן קשה מאד לעכל את הפגיעה, את הסתירה בין המשאלה לחיים של קדושה וטהרה לבין הדבר הנורא שקרה להן.  את הסתירה בין האדם הטוב והמוערך בו הן האמינו לבין האדם הכוחני והמנצל שהתגלה להן. קשה להן גם לחשוף את עצמן כנפגעות- בחברה קטנה ומשפחתית בה כולם מכירים את כולם.

אם סיפרת לאחד סיפרת למאה והפכת להיות שיחת היום. העובדה שאת כבחורה קשורה בנושא כה מאיים וטמא הופכת את הנפגעת למאיימת ומטמאת. פעמים רבות בתפיסת הנפגעת הדבר עשוי לפגוע באופן קשה בסיכוייה להינשא. (מניסיוני בליווי נפגעות אין הדבר כך, רבות מהן עוברות תהליך שיקום משמעותי ביותר ומצליחות ליצור קשרים זוגיים להפליא אבל החשש הגדול קיים ומקשה מאד על חשיפת הפגיעה.)

נושא נוסף מרכזי מאד בתהליך הפגיעה והחשיפה הוא האשמה. החינוך הדתי מדגיש את המחויבות והאחריות של הפרט ביחס למעשיו. פעמים רבות הנטל הכבד של האשמה מקשה על הנפגעות להבין ולהבחין כי הפגיעה בהן נעשתה מתוך ניצול של כוח ושל אמון שהן נתנו במי שפגע בהן.   תחושות האשמה הקשות גורמות לנפגעת להסתיר את דבר פגיעתה ובכך שוב בדידותה מועצמת.

הסיפור של אורית[1]–

אורית,  נערה צעירה שהחלה לעבוד לראשונה בחייה. היא היתה מאד מוכשרת והשקיעה רבות בעבודתה. הבוס שלה היה גבר מבוגר, כריזמטי, חכם ונאה מאד ובנוסף לכל אלה גם נשוי. הוא הרבה להחמיא לה על עבודתה, הרבה להסיע אותה הביתה בסוף יום העבודה, דאג לה וסייע לה ברבות מהתלבטויותיה. באותה תקופה הקשר בין הוריה עלה על שירטון והמצב בבית היה לא פשוט. אורית שמחה מאד על המפלט השקט והרגוע שמצאה בקשר עם עימו. היא קיבלה ממנו הרבה תמיכה וחם, מה שעזר לה להתמודד עם הקשיים בבית. היא התחילה להיות תלויה בקשר עמו והיתה זקוקה לשיחות הנפש שלה איתו. הוא היה נשוי ומבוגר ממנה בלמעלה מעשרים שנה, היא פיתחה כלפיו יחס אבהי מאד "כל הזמן הוא היה אומר לי הייתי יכול להיות אבא שלך".  באופן הדרגתי אותו אדם ניצל את התהדקות הקשר ביניהם לשם סיפוק צרכיו המיניים, אט אט הוא הוביל את הקשר לפסים מיניים, היא התנגדה אך הוא שיכנע אותה שהדבר יוכל לעזור לה להתבגר. פעמים רבות היא ניסתה להתנגד אבל אז הוא נקט בשיטה המקובלת מאד על מטרידים רבים- ברוגז, הכל או כלום. או שהקשר יכיל את מה שאני זקוק לו או שלא תקבלי כלום. אורית לא יכלה לעמוד בכך. היא היתה בחורה שנהגה לרצות את כולם  והיא לא יכלה להתמודד עם הכעס והאכזבה ממנה מצד אדם שהיווה משענת כה משמעותית עבורה. מאז חייה הפכו סיוט, לעיתים היא נענתה לבקשותיו ואף נהנתה מהקשר עימו , לעיתים ניסתה להתנער ממנו ולהתנגד לו וחוזר חלילה.  שוב ושוב היא ניסתה להתנגד, לו  ולעצמה, לחלק בה שרצה את הקשר עימו. אורית נאבקה בצורך שלה בקשר עימו מול ההכרה העמוקה שהקשר הזה לא טוב עבורה, שהוא אסור, שהוא הרסני. לדבריה זו היתה המלחמה הקשה ביותר, המלחמה מול עצמה אבל שם גם היה טמון מקור הכח לנצח. לאט לאט היא התחזקה ומצאה בתוכה את הכוחות להתרחק ממנו ולהתנגד לו. היא אומרת "נאבקתי בעצמי ובו במקביל, זו היתה מלחמה מתישה אבל בסוף מצאתי את הכח". לאחר מספר חודשים אזרה כח, עזבה את מקום העבודה והתנתקה מאותו אדם.

"הוא פגע בדברים היקרים לי ביותר-באמון שלי ובגוף שלי,הוא רימה אותי וניצל אותי, ואני נתתי לכל זה יד"-כך סיכמה אורית את מה שקרה לה וזו נגיעה במקום מאד כאוב בניצול. שיתוף הפעולה.חשוב להדגיש     לנפגעות ולחברה- העובדה שלא מצאת את הכח לעצור את הפגיעה בך אינה גורמת לך להיות נאשמת. בעל הסמכות שהשתמש בסמכותו כדי לפגוע בך ולנצל אותך הוא האשם והוא צריך לעמוד לדין ולא את שהיית נתונה להשפעתו בזכות הכוח והסמכות שבידיו.

המעבר לתלונה

כאשר הנפגעת מתגברת על תחושות האשמה הקשות והיא מעזה לחשוף את סיפורה, החברה מגיבה בהאשמה קשה ובוטה.  וכאן  מתחיל המעבר  לשלב השני-השלב בו  הנפגעת הופכת למתלוננת.    החברה הדתית מאופיינת ברמה גבוהה של אידיאליזציות ובמיוחד אידיאליזציה של דמויות גבריות בעלות סמכות רוחנית. 'דמות הצדיק' הינה גורם בעל משמעות נפשית נכבדה,   הוא מייצג את הערכים אליהם אנו שואפים כחברה:

קדושה,   תלמוד –  תורה,    גמילות חסדים ורמה רוחנית גבוהה. כאשר מוגשת תלונה נגד דמות כזו, החברה מתקשה מאד להכיל את הסתירה שבין הדמות המוערכת שהיא מכירה לבין הדמות המצטיירת כתוצאה מעדותה של המתלוננת.    בעימות בין המתלוננת לתוקף, הפיתוי לעמוד לימין התוקף הוא גדול. הפסיכיאטרית יהודית הרמן בספרה "טראומה והחלמה" מסבירה כי התוקף מכחיש את מעשיו ופונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. לעומת זאת המתלוננת מבקשת מהחברה לחלוק עמה את משא הכאב, הכאב האישי שלה והכאב החברתי הכרוך בהתנפצות של דמות אידיאלית, זו חוויה קשה לכולם,  מעין  'שבירת  הלוחות'. המתלוננת תובעת מעורבות, פעולה וזכירה, והיא מתקשה  בהכלת  סתירות קשות. (בין האירוע לבין הדמות "הצדיק")  זו תביעה קשה ביותר ולכן ממעטים להיענות  לה. הרוב יעדיפו להישאר מחוץ לסיפור במקרה הטוב או להתגייס לטובת הפוגע במקרה הפחות טוב וכך שוב נותרת המתלוננת לבדה. כעת היא כבר אינה בודדה כי כולם שותפים לסיפור שלה, ערוותה נחשפה ברבים,  אבל מול הספקנות, האשמה וחוסר הרצון להאמין היא עומדת לבדה.

תגובת התוקף

הרמן מסבירה כי פעולת ההכחשה ע"י התוקף קלה  כיוון שמדובר במצבים ואירועים המתרחשים בחדרי חדרים, באין רואה ובאין שומע ולכן האמת והעובדות הקשורים אליהם סמויים מן העין וקלים יחסית לטשטוש.

התוקף המבקש להשתמט מאחריות על מעשיו, מגייס את כל מערך הטיעונים המוכר לנו. ראשית הוא מעודד השתקה ושכחה, אם הדבר לא עולה בידו הוא תוקף את אמינות הנפגעת. לאחר גילוי של כל הטרדה מופיעים טיעונים דומים: הדבר לא קרה, הנפגעת משקרת, הנפגעת מגזימה, היא הביאה זאת על עצמה, היא בעצם זו שניצלה ופגעה ועוד ועוד. ככל שגדול יותר כוחו של התוקף כך גדלים יכולתו וכוחו להגדיר את המציאות כרצונו ובאותה מידה נשמעים טיעוניו. הנפגעת עומדת מולו פגועה וחסרת אונים. היא זקוקה לקשרים חברתיים  שם תוכל למצוא עדים נאמנים, עדים שיגלו מוכנות להקשיב לאמת הרציפה של סיפורה, עדים שיתנו הכרה לאמת שלה ויהיו מחייבים למעורבות, פעולה וזכירה.

תגובות החברה הדתית

בשלב זה של ברור התלונה, יש מאפיינים ייחודיים של החברה הדתית.  מצד אחד,  נקודות זכות ומצד שני  נקודות חובה -נתחיל בגנאי: עם הגשת תלונה השורות סביב בעל הסמכות מתהדקות. הוא זוכה לתמיכה רחבה של גברים ונשים הקרובים אליו.  מתוקף היותו אדם חזק ובעל מעמד הוא מרושת ומוקף באנשים חזקים. מניסיוננו פעמים רבות המוסד האחראי על המתלונן תופס את המתלוננת כמאיימת על שמו הטוב ומתייחס אליה בזלזול. כאשר אנו כנציגות קולך נכנסות לתמונה,  החיצים מופנים גם כלפינו- השפה כלפינו  הופכת  להיות  תוקפנית וכוחנית.  בניסיונות לקדם את העניין אנו זוכות להצעות כמו: תכתבו מכתב התנצלות ונראה את העניין כסגור או לחילופין לאיומים ע"י עורכי דין מהבכירים בארץ.

לזכות:  כאשר אנו מצליחות להתקדם ולהגיע לברור התלונה ע"י גורמים מוסמכים ומוסכמים (ע"י שני הצדדים) התמונה משתנה. הניסיון שלנו מראה כי גורמים אלה מקשיבים למתלוננת באופן רגיש ואמיתי, היא זוכה ליחס מכבד ואמפטיה יוצאת מן הכלל.  

החברה הדתית מאופיינת ביכולת תמיכה מרשימה ובשלב הזה המתלוננת אכן זוכה לתמיכה ע"י האנשים החשובים ביותר בעיניה ובכך טמונה האפשרות לתיקון החברתי. החברה שהעניקה כוח וסמכות לאדם שפגע בה,  מעניקה כעת כוח וסמכות למי שאמור לתקן את המצב המעוות. תהליך החקירה והבדיקה צריך להיעשות מתוך הקשבה אמפטית ומכבדת ותוך שמירה מירבית על גבולות מול הנפגע/ת. בשלב זה טמונה יכולת ריפוי והחלמה חשובה מאין כמוה,  כשהוא נעשה מתוך עמדה מכבדת ודיסקרטית הנפגע/ת משקמת את אמונה בעצמה, באנשים הקרובים לה ובממסד החברתי וההנהגה החברתית. כאשר הפגיעה מתרחשת תחת חסות הממסד ותוך ניצול כוחו של הממסד,  חשוב ששיקום האמון יתרחש באותו הקשר. בכוחו של תהליך זה כשהוא מתרחש נכון לשקם את מערך הקשרים שנפגעו בעקבות הטראומה הקשה של המתלוננת, הן ברובד האישי והן ברובד הבינאישי והחברתי.

למה נשים נמנעות מלהתלונן במשטרה?

פעמים רבות כשנחשף מקרה של פגיעה מינית עולה השאלה הספקנית: "למה היא לא התלוננה במשטרה? אם זה היה קורה באמת היא הייתה פונה למשטרה…" למה נשים נמנעות מלהתלונן?

אלי זומר במאמרו מאפריל 2002 מונה מספר סיבות והסברים שמצאתי להן דוגמאות מוחשיות בעבודתי:

א.*חשש לאבד מקום עבודה או מעמד כתלמידה מוערכת -"לא רציתי לאבד את מקום השרות"- שירה, בת שרות לאומי במקום יוקרתי שרק מעטות מצליחות להתקבל אליו. מנהל המקום בו שרתה החל להתקרב אליה, בתחילה בחיבוק אבהי כשהייתה זקוקה ובהמשך החל לנשקה ולגעת בה במקומות אינטימיים. שירה חשה בלבול, לא ידעה איך להגיב, ביקשה ממנו להפסיק אך הוא ביטל את בקשותיה" מה יש, מה כבר אנחנו עושים, למה את כ"כ מרובעת?".

היא הרגישה לכודה, מצד אחד לא רצתה להפסיד את מקום השרות ומצד שני לא מצאה כוחות להתנגד. לבסוף היא שיתפה את בני משפחתה והם אכן עמדו על כך שהיא תעזוב את המקום. מבחינתה היא אכן הפסידה אך לא היו לה את הכוחות להילחם בו באופן גלוי.

*ב.תהליך הגשת התלונה מתאים יותר לסגנון גברי של פתרון קונפליקטים באופן כוחני ומעניש ולא לסגנון נשי השואף לפתרון חילוקי הדעות באופן לא כוחני. פעמים רבות הנפגעת מחליטה להיפגש שוב ביחידות עם הפוגע כדי להסביר לו שזה לא טוב ולבקש ממנו להפסיק את הקשר המיני מבלי שייפגע הקשר האחר עמו ואז שוב ושוב היא נגררת לקשר המיני ושוקעת עמוק יותר בבוץ. (תראי איך זה עושה לך טוב, למה את מקלקלת, מה את עושה עניין)

*ג.פעמים רבות נשים חוששות שהליך התלונה רק יחמיר את מצבן ויגרום להן לחוות מחדש את חווית הקורבן שמתבטאת בנקמת הפוגע, בתגובת הסולידאריות של חבריו, בתגובה הממסדית המאכזבת ובתוצאות המאכזבות של תהליך הקובלנה הממושך.

מיכל  גרה ביישובליד עיר גדולה. היא הייתה צריכה להגיע לביתה וחבר של הוריה הציע לה טרמפ. בדרך הוא התחיל להתעניין בבושם ששמה, ללטף אותה ובהמשך לגעת בה באברים אינטימיים. היא קפאה ובמקום וביקשה ממנו להפסיק אך הוא המשיך. ברגע שנכנסו ליישוב היא ירדה מהמכונית פגועה והמומה. לאחר מספר שבועות הגישה תלונה במשטרה אך המשטרה סגרה את התיק בשל חוסר ראיות. "הייתי צריכה להתלונן כדי להרתיע אותו ולהרגיש שיש לי כח אבל הזלזול והתסכול מהתוצאה מאד כואבים לי".

*ד. הצורך לשחזר את האירועים הקשים והמשפילים מול אנשים זרים ובסיטואציה משפטית, לעבור חקירה נגדית פוגענית ותוקפנית מצד ההגנה של הנאשם   וכל זה למול עיניו של הפוגע.

אפשרת נאנסה במהלך השרות הלאומי שלה. לאחר שנתיים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי היא החליטה לתבוע את האנס. אני הוזמנתי להעיד במשפט. בהפסקה עמדתי איתה ועם אימה במסדרון. האנס עמד מולנו. היא פרצה בבכי ואמרה: "תראי איך אני מתרסקת מולו שוב והוא עומד ממול ולועג לי".

הקשיים של המתלוננת

א.  *רגשות האשם הקשים של הנפגעת, נובעות מכמה סיבות:   חלקן על כך שאיפשרה את הקשר ושיתפה בו פעולה, חלקן מתוך תפיסה המושרשת בנו באופן עמוק שההורים ולאחר מכן כל דמויות הסמכות הן דמויות צודקות ומיטיבות.  לכן, אם הבת נפגעת ע"י דמות חשובה ומוערכת נוצר אצלה דיסוננס בלתי אפשרי

" המנהל שלי דואג לי ועוזר לי, הרב שלי מלמד אותי ומייעץ לי, אם הוא פוגע בי זה כנראה בגלל שמשהו אצלי לא בסדר". כמו שביטאה זאת אורית "אני נתתי יד לכל זה".

ב. הפומביות הכרוכה בחשיפת הפגיעה- הרי מדובר בפגיעה מאד אינטימית, כפי שראינו במיוחד כשמדובר באדם חזק ומקושר הדברים מקבלים פרסום רב, מכתבים, עצומות, עיתונות,טלוויזיה. כל זה קשה מאד עבור רוב מהנפגעות והן מעדיפות לא להיכנס כלל לדילמות הללו.

לסיכום – המצבים שאנו דנים בהם הינם מצבים מאד מורכבים, כדי לגבש חוות דעת כנה ואמיתית   צריך לשמוע בשקט, להקשיב לסיפור ולהקשיב לאמת של הסיפור. צריך להיפרד מחשיבה פשטנית ולהבין שגם אדם חשוב ומוערך, גם מורה ורב כריזמטי עשוי להיות פושע. אלה דברים שקשה לתפוס אותם, גם הנפגעות עצמן מתקשות לחבר בין האדם הטוב והנערץ לבין האדם הנורא שפגע בהן. לציבור קשה לעכל את האפשרות  כי אדם כה גדול יכול ליפול כ"כ נמוך.

ואם כך הרי שהדברים לא קרו. ואם כך הרי מי שאומר שהם קרו הרי הוא שקרן ו/או חולה. הזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברה מלמדנו כי גם מחנכים דגולים ורבנים נכבדים נפלו בנושא זה וכי הדבר עשוי לקרות לכל אחד ע"י כל אחד, בין אם הוא בן משפחה, איש תחזוקה, נהג, מנהל, מורה, מטפל, רופא או רב. המודעות לכך מהווה חיסון מפני הנפילה, הן של היחיד כפוגע, הן של היחיד כנפגע והן של כולנו כחברה.

בעבודתי אני עדה לקולות זעקה רבים, לעיתים הזעקה דוממת וכבושה, רק הדמעות מסמנות את קיומה ולעיתים היא נשמעת ברמה. תמיד הזעקה מבטאת מלחמה, מלחמה אכזרית וקשה. מלחמה שתחילתה במילים, בניסיונות שכנוע, בתחנונים, בניסיונות הדיפה וסופה באבל גדול ובקול זעקה גדולה ומרה, כזעקתה של תמר לאחר שנאנסה ע"י אמנון אחיה : "ותיקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה". אחיה אבשלום עם כל אהבתו אליה משתיק את זעקתה  "ועתה אחותי החרישי..אל תשיתי את ליבך לדבר הזה".  אני מבקשת שנהיה אחים  ואחיות שונים מאבשלום, שנדע לשמוע את הזעקה ונצטרף אליה, בבדיקה אמיצה של התלונה ובנקיטת כל  הצעדים הדרושים לתיקון הסדר החברתי, באמון, בתמיכה, בהשתתפות ,בכח ובתבונה.

אילת וידר כהן, גרה בירושלים, נשואה ואם לחמישה פסיכולוגית קלינית מייסדת ומרכזת מרפאת "גוף נפש" ,מרכז לבריאות האשה בי"ח משגב לדך. מרצה ומנחה במרכז הישראלי לרפואת גוף נפש. חברת הוועד המנהל של קולך, אחראית על פעילות קולך בנושאים של אלימות במשפחה ופגיעות מיניות