שמחת תורה תשפ"ה/ מלכה פיוטרקובסקי

בעיצומן של שעות האימה והתופת בדרום הארץ, ביום שמחת תורה, היינו אמורים לסיים בבתי הכנסת, את קריאת חמשת חומשי התורה 'ולהתחיל מבראשית' – לברך את 'חתן בראשית' ולהקשיב לקריאת פסוקי הפתיחה של התנ"ך כולו :

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". (בראשית א', א'-ג')

'אמירתו' הראשונה של הקב"ה בעולמו הנברא, היא "יְהִי אוֹר", אמירה שבעקבותיה מתהווה מציאות :

"וַיְהִי אוֹר". רבי חזקיה בן מנוח חי – בעל פירוש חזקוני על התורה, מסביר :

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים – אל לבו ואל מחשבתו אמר, שהרי באותו הזמן … רק הקב"ה וכן דרך ארץ : אדם מוציא מפיו מה שהוא עושה".

הביטוי 'דרך ארץ' בהקשר זה, אין מובנו : 'התנהגות בנימוס', אלא כדרך שהשתמשו בו חז"ל : 'דרך החיים הרגילים, מה שבני אדם עושים בדרך כלל' הרי שמהכרזת הקב"ה אל לבו ואל מחשבתו שצריך להיות אור, הוא התווה את הדרך בה נוהג האדם : "מוציא מפיו מה שהוא עושה".

לפיכך, עלינו בראש וראשונה לזהות את החושך – דבר הנראה כטריוויאלי, אך כפי שנוכיח, אין זה פשוט כלל ועיקר.

עם האבחנה במציאות חשוכה, צריך לנבוט הרצון לעשות מעשה שייצור מציאות של 'וַיְהִי אוֹר', כי רק מתוך החלטה פנימית של התגייסות לעשייה, שתאיר את המציאות – ניתן להיטיב אותה.

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין החֹשֶׁךְ" (בראשית א', ד') כשהאור מזוהה כ'טוב', נוצר הצורך להבחין אבחנה ברורה, בין שני הכוחות המשמשים לעיתים בערבוביה, במציאות חיינו. בכל עת עלינו לדעת

לזהות את מקור האור ומולו את הגורם המחשיך את עולמנו.

נדמה שבחשיפה למעשי הרוע והאכזריות הבלתי אנושית של המחבלים הארורים, ביום שמחת תורה ולאחר מכן, נחשף

'חֹשֶׁךְ' עמוק וסמיך מעין כמותו ומולו – ב'התגייסותם' המיידית של רבים ורבות, להצלת 'אחים' ואחיות' מהאומה הישראלית,

לעיתים תוך סיכון חיים ממשי, בלא שנדרשו לכך משום גורם רשמי, ואולי אפילו בלא פנאי פיזי ונפשי לומר לעצמן/ם :

'יְהִי אוֹר' – הן/ם יצרו אור בוהק המאיר למרחקים.

אולם כאמור, מלאכת ההבדלה בין האור לחושך, איננה פשוטה. אפילו במציאות אליה נחשפנו, בה לכאורה, זיהוי החושך, ברור, מובהק וחד משמעי, נחשפנו ל'היפוך' מושגים ממש ! גילויי האנטישמיות הקיצוניים שבאו לידי ביטוי בתמיכה

אקטיבית ופאסיבית בחיות האדם שביצעו את הטבח הנורא, הוכיחו שהנראה בעיני כל בר דעת כחושך מוחלט, הופך לסמל האור, בעיני רבים אחרים.

זאת ועוד – יש להעיר שבהכללה קיימת סכנה של 'איבוד האבחנה' בין הכוחות השונים. למשל : הקב"ה זונח את האבחנות השונות בתארו את 'חרטתו' על בריאת האדם (בראשית ו', ה'-ז') :

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ

וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה … כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם".

לכאורה – מהות כל בני האדם : רק חושך ורוע, לכן יש להכחידו מיד ! אולם, באופן מפתיע, מיד לאחר התיאור השלילי המוחלט,

נכתב : "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו', ח'). מסתבר שנֹחַ הציל את העולם, עוד בטרם שבנה את התיבה והציל בה את סוגי הנבראים השונים. אם לא הוא – האדם האחד והיחיד, שמצא חן בעיני הקב"ה, הרי שחס וחלילה, היתה מתקיימת התוכנית : "…אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם

אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". נמצאנו למדים את עוצמת כוח היחיד ליצור שינוי מהותי במציאות.

השנה, בשמחת תורה, כשנזכה בע"ה, לקרוא שוב את פסוקי הבריאה, אחשוב על מילות הזהב של פרופ' מירב רוט,

בכותבה, מספר ימים לאחר הטבח, את שירה :

נִהְיֶה אוֹר :

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ,

וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים

נִהְיֶה אוֹר.

פרופ' רוט – פסיכואנליטיקאית, פסיכולוגית קלינית וחוקרת תרבות, אינה מסתפקת במילים. כשהיא מכריזה :

'נִהְיֶה אוֹר !' היא קמה ועושה ככל יכולתה להביא ל'וַיְהִי אוֹר'.

אל פעילותה החשובה של פרופ' רוט, נחשפתי כחברת וועדה ציבורית שחילקה מענקים כספיים לעמותות, הפועלות לטובת נפגעי הדרום. פרופ' רוט, יחד עם שתי חברותיה היקרות : פרופ' עפרית שפירא-ברמן, וגב' איריס גבריאלי-רחבי, 'התגייסו' מיד בתחילת המלחמה, להענקת טיפולים נפשיים למפוני הדרום ששהו בבתי מלון ברחבי הארץ.

בנוסף, הן הקימו מערך ארצי לתמיכה ארוכת-טווח בבריאות הנפש למי שחזרו מהשבי, בני משפחות הנרצחים, ניצולי הטבח וכד'.

כששליח הציבור יישא ב"ה, בשמחת תורה, את 'תפילת הגשם' – אחשוב על חכמת ר' אמי, שקבע (בבלי תענית, ח' ע"א) :

"אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה" – לדבריו, הקב"ה מעניק לכולנו שפע וגשמי ברכה, בזכות מעשיהן/ם של מי שאפשר לתת בו/ה אמון, המיטיב/ה עם הזולת, מסייע ועוזר לו.

יהי רצון שבזכות האנשים הנפלאים והנשים המאירות את מציאות חיינו המורכבת בשנה האחרונה,

נזכה לשנה בה 'נִהְיֶה אוֹר' עבור הזולת, ככל יכולתנו ובכל מובן המאיר את עתידנו, בשפע ברכה ושמחה.