כנס בתערוכת מטרוניתא, גלריה עין חרוד 2012/ ד"ר איילת וידר כהן

הדברים נכתבים בעקבות התערוכה "מטרוניתא" בגלריית עין חרוד, 2012

אני מלאת תודה לדבורה ליס ולדוד שפרבר על מלאכת האצירה וליוצרות המוכשרות והנועזות שעבודותיהן מוצגות בתערוכה.

"מטרוניתא" מתקשרת עבורי למרד אישי בכללי המקווה הירושלמי בו אני נוהגת לטבול בחודשי החורף. 

זיכרונות הילדות שלי מהמקווה קשורים להטבלת כלים. מאד אהבתי להרים את מכסה המתכת החלוד להציץ פנימה ולראות את תנועת המים, להניח את הכלים החדשים בסל הרשת, לשלשל אותם למעמקי הבור ולדלות אותם למעלה בחשש, בדפיקות לב, האם נשארו שלמים או שמא נשבר מי מהם?
מידי חודש אני נאבקת בבלנית על הזכות לטבול בעצמי ללא פיקוח וללא תעודת כשרות מטעם המועצה הדתית "אני לא כלי או מוצר בסופרמרקט" אני מתעקשת.
יחד עם זאת אני מסבה את תשומת ליבן לחודרנות הרבנית הפולשת אל תוך חדר האמבטיה באמצעות השלט הכתוב באותיות דפוס שחורות "לפי פסק הרבנים אישה המשתמשת בהתקן נובורינג צריכה להוציאו לפני הטבילה"
מה לרבנים בחדר האמבטיה? אני שואלת אותן ובכל פעם מצטרפות לויכוח נשים נוספות התורמות טענות על דברים שלא ראיתי או שלא רציתי לראות:
מה פתאם יש תמונות של רבנים בחדר ההמתנה? ולמה אתן תולות תפילה כנגד בגידת הבעל? אם הוא חושש שמא יבגוד שהוא יתפלל למה אני צריכה לחשוב על זה כשאני יוצאת מהמקווה?
הכעס והמרמור גואים.
בסינכרוניזציה מסתורית פגשתי את חגית מולגן שסיפרה לי על תערוכת היחידה שהציגה ב2004 בשם "לא מוכנה" בה עשתה שימוש אומנותי בבדי הבדיקה. ועל עבודת וידיאוארט בשם 5+7 המוצגת עתה בתערוכת מטרוניתא בעין חרוד.
נדהמתי מהאומץ של חגית להציג תערוכת יחידה, מהאומץ לצאת לבד, ללא ארגון, ללא חברותא, ללא קבוצה לעמוד חשופה באמירה נוקבת. שמחתי על החברותא שמטרוניתא מאפשרת.

מטרוניתא היא אוסף של יצירות שנוצרו בדם, שנוצרו והפציעו מתוך פצע עמוק, פצע בן אלפי שנים של דיכוי והשתקה ושליטה, חודרנות ומחיקה. 
רולאן בארט בספרו מחשבות על הצילום או כפי שנקרא בצרפתית החדר המואר עוסק בצילום ובמקום שבו מפתחים את הצילומים, החדר החשוך, החדר שבו מתרחשת ההתגלות. הספר עוסק בחיפוש אחרי תצלום אחד של אמו שמתה, והחיפוש אחרי אמו מביא אותו לעסוק במהות הצילום. קשה להבין את מהותו, מה זה צילום,  בארת מנסה למצוא את ההבדל בין הצילום לבין האומנויות האחרות העוסקות בייצוג,  לכל אחת מן האומנויות יחוד משלה, כל אחת מהן נותנת משהו ממה שאבד לנו, הן מחזירות את מה שאבד בצורה מוחשית.

פסח הוא  חג של אבדות ומציאות. חיפוש פרורי החמץ בנוצה ונר,  חיפוש האפיקומן, החיפוש ההדדי של הרעיה והדוד בשה"ש, וכל האבדות שנמצאות בנקיון הפסח.
בארת מבחין בין שני מושגים בסיסיים- סטודיום ופונקטום. 
הסטודיום הוא הסדר, הוא המרחב שמסדר היוצר, הצלמת. הוא המרחב הצפוי. בהרחבה של המושג ניתן לומר שהוא הלימוד, הבסיס של התרבות, הוא התוכן, הוא מרגיע את הרוחות. הוא מקנה מסגרת לימודית, ידע, ציטוטים. אבל הוא רק הרקע. על רקע הסטודיום מופיע היסוד השני של הצילום שינפץ את הסטודיום. יסוד שעולה מן התמונה ונוקב אותי. זהו הפונקטום. מילה בלטינית לפצע שגורם מכשיר חד שמכוון לעברך,  נקודה שהיא כמו ראש חץ,  כמו קוץ. ה'פונקטום' הוא כמו דקירה. בפונקטום יש נקודת  שמטלטלת,  שמעוררת. 
הפונקטום זה לא מה ראית, אלא איך הרגשת. הסטודיום הוא הצפוי, המתוכנן, הנלמד והפונקטום הוא הרגע של הגילוי, של גילוי מפתיע. זהו דבר מה שפוצע אותי כאשר אני מתבונת בתמונה, במיצג. בפונקטום יש נקודת טירוף שמטלטלת,  שמעוררת.  
מטרוניתא מלאה בפונקטומים, אני בטוחה שכל מי שסייר בה הרגיש אותם במקומות שונים, כל עבודה מנכיחה פצע וחודרת, פוצעת אותי כצופה ומשיבה לי חלקים אבודים.
חלקים שאבדו לי, שנשכחו מזיכרוני, חלקים שלמים שאבדו ונמחקו מלב ליבו של הסטודיום היהודי, מן הספר, מן הסדר, מן המחברת, חלקים שנשטפו במי הנהר ולרגעים כבר נואשתי מלמצאם. והנה תוך כדי הסיור בתערוכה , עוד אבדה שהושבה לבעליה. בדי הבדיקה, מפות הטרילין מבית אמי, חוף הים הנפרד בו ביליתי שעות וימים וספגתי אל עורי אינספור קרני שמש יוקדת בחום יולי אוגוסט, שעון המחוגים העגול על הקיר החשוף במקווה, פיסת כתובה שנארגה למעיל, מתריס, מטלטל ופוצע.
הרבה שאלות מחזירה אלי התערוכה-
איפה אני נמצאת מול ההלכות המיועדות לי כאישה? איך אנו כחברה מתעצבים דרך ההלכות הללו?
השאלות הללו עולות בי בעקבות דברים שכתבה לי חגית בדיבור שקיימנו סביב יום העיון-
" אני רוצה להעמיד את השאלות גם כשאין עליהם תשובות. גם אם הם מבלבלות או מפרות את השקט המדומה שהצליחה לרקום עבורנו השגרה הבטוחה. לחוות את החוסר שלמות כשלמות בפני עצמה."
היא מספרת לי על תגובות הסביבה לעבודותיה:
כיוון שהיצירה יוצאת מגבולות הקיום שלי החוצה, אל הצופה. היא מייד הופכת להיות גם רכוש הציבור. כל אדם יכול לראות בה מה שירצה, מה שיאפשר ומה שיתעורר בו. החשיפה של היצירות שלי היתה כרוכה בהתמודדות עם תגובות תומכות של מי שהזדהה או מצא מקום לעצמו בתוך היצירה. מצד שני, רוב התגובות בעלות המשקל הכבד היו קשות והפנו כלפי ביקורת נוקבה. הטענה המרכזית של המתקוממים היתה כי גרמתי לחילול השם. כעסו עלי שאני מתווכחת עם ההלכה, טענו שמדריכת הכלות שלי היתה קשוחה מדי ושלקחתי את הנושא רחוק \ עמוק מדי. מדריכת כלות אחת הזמינה אותי ללמוד מחדש את ההלכות ולראות את היופי שבהם. באחת משיחות הגלריה היא אמרה; אני לא מבינה מה הבעיה פה? הרי אם קונים עוף ורוצים להכין אותו לאכילה, הרי חייבים קודם להכשיר אותו, להמליח אותו, להוציא ממנו את הדם. ורק אז- הוא כשר!!  כך גם אנחנו- אז אני לא מבינה מאיפה מגיעה התחושה שלך??!!
הביקורת הקשה הגיעה בצורות שונות, ישירות ועקיפות. נשלחו לי מכתבים, פורסמו מאמרי בקורת בעלון המקומי. והזיכרון הקהילתי נמשך עוד שנים רבות אחרי הצגת התערוכה. הבטוי לכעס כלפי לבש אופי סמוי, הודרתי מועדות מקומיות – וסומנתי כמי שעשתה את הלא יעשה, מי שהוציאה את ערוותנו החוצה וגילתה כמה סודות מקומיים. 

היצירות שלי הם בבחינת חשיפה קטנה לעולם הדתי- התרבותי שלי, של החברה שלי. והם מעוררים התנגדות וכעס כי החשש שהם יחשפו דבר גדול יותר-הוא חשש אמיתי ומרתיע.  החברה שלי פוחדת כי אם העליתי אני וחברותי האמניות נושאים נסתרים, הרי שאני עלולה להעלות לשיח נושאים הרבה יותר מודחקים ומוסתרים. ובאותה עת אלו נושאים קשים שנוכחותם כתופעות חברתיות – נפוצה ביותר. 
אני מתכוונת לכל העיסוק ברבדים המוסתרים של האלימות המופנית כלפי נשים, נערים וילדים.  אלימות מינית, וניצול המתרחשים במסגרות החינוכיות אליהם שלנו את ילדנו. ובתוך הבתים בקהילות שלנו. אלו נושאים שמי שיגע בהם יכווה באש. וזה רק דוגמא לנושא אחד ויש עוד סוגיות מגדר, שאולי טרם הגיע זמנם להיות תלויים בגלריה או כתובים נחרצות שחור על גבי לבן.
בין הביקורות שקבלתי היו תגובות מרתקות של נשים מבוגרות שעלו לארץ ממדינות שונות, וטענו כי לא ידעו על קיומם של בדי הבדיקה. אישה אחת, היו נשים שספרו לי כי בחרו לוותר על המצווה הזו בשל העלבון שבה…. דמות פמיניסטית מוכרת נגשה אלי ואמרה זה לא צריך לכאוב לך כ"כ כי ממילא זו מצווה נסתרת- את יכולה לא לקיים את זה ואף אחד לא ידע.
ואני חזרתי ואמרתי אז וגם היום, כי מהסיבות האלה בדיוק אני מוטרדת:
מכך שמדובר במצווה ייחודית – אחת ויחידה- שנתנה לנשים – ע"י גברים. אך הגברים לעולם לא יוכלו להתנסות בה. להבין דרך הגוף  מה היא מרגישה. מה היא עושה לנו. והנשים, הנשים שתפו פעולה. אנחנו הנשים החמרנו את הציווי המקראי והפכנו לשליחות של הגבר במקווה ועם המצאת בדי הבדיקה.
במקווה הבלנית בודקת את גופי לפני הטבילה ונשארת לפקח מלמעלה שהטבילה כשרה. היא שואלת אותי אם אני מוכנה? וזה השם שנתתי לתערוכה שלי – לא מוכנה. לא מוכנה שתבדקי אותי פיזית ושטחית. לא מוכנה להמשיך להעביר לרבנית את המעטפה עם בדי הבדיקה שלי מוכתמים בדם – כדי שהרב יפשפש בהם ויבדוק: האם אני טהורה או טמאה. "
בעיני מנגנון הבדיקה המופעל ע"י הבדים והמעטפות הוא פרוורסיה חברתית, עיוות  שמשרת את משטור המיניות, את החפצת האישה ואת היחס הפולשני כלפיה.

במטרוניתא נעשה שימוש בחפצים המוכרים לנו עד לכדי עיוורון, שימוש חדש שמפר את הסדר ומנער אותנו וכך התערוכה בחוויה שלי קוראת לנו להשיב לעצמנו את גופנו, את חירותנו, חרות לבחור מה אני מוכנה ומה אני לא מוכנה, חרות לפתח את ההכרות שלנו עם גופנו ללא תיווך וללא הפקעה של הגוף ומסירתו לידיים זרות, חיצוניות.
אין מי שמכיר את גופה של האישה יותר ממנה. כאשר קיימת המודעות הגופנית אין צורך בבדיקות חודרניות, בשימוש באמצעי בדיקה חיצוניים ובפלישה חיצונית לגוף. 
בעבודה "אולי החודש" מדברת האומנית על המודעות הגופנית-נפשית שהמחזור החודשי מפתח. עלינו להשתמש במודעות הזו כדי לנווט את עצמנו באופן עצמאי ומוגן.
חגית מתייחסת להלכות הקשורות לנשים:
"האם גברים יכולים להמשיך ולייעד לנו מסגרות רגשיות וחברתיות הנוגעות לקיומנו הבסיסי כנשים? ועל כן, יש לאפשר לנשים להיות מעורבות בכתיבה המחודשת של ההלכה הנוגעת באופן ישיר אליהן. אני מאמינה שמהלך כזה ישרת לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים ויכול להוות פריצת דרך ממשית עבורם, וכמובן עבור ההלכה."

שינוי ההלכה דורש ככל הנראה הבקעה של חומות פלדה אבל לקיחת אוטונומיה על הגוף אינה דורשת מאומה חוץ מאשר מודעות ושימוש בחופש הבחירה, במבט חדש. מבט חדש שישיב אלינו בחזרה את החירות ואת השייכות לעצמנו, לגופנו.
ועוד מילים קצרות על מטרוניתא,
במסכת חולין דף ס מסופר על מטרוניתא, בתו של קיסר רומי שבקשה מסתוריטא- כלי אריגה מרבי יהושע.  ר' יהושע מברך אותה "לחיים" ומבקש עליה רחמים…ובשל כך התנגעה.  ברומי נהגו להושיב את המצורעים  בשוק כדי שיפצעו את החוטים ויארגו אותם. כך תובלט נוכחותם, באי השוק יראו אותם ויבקשו עליהם רחמים.  הפצע בסיפור מסמל חיים, הכאב מבטא חיים, הפצע גורם למטרוניתא  לצאת מן הארמון אל השוק ההומה, למלאכת האריגה, לפציעת החוטים, לחשיפת הפצע בפני באי השוק. 
הפצע, הפונקטום, תלוי בנכונות של הצופה להיחשף לדקירה ולפציעה. זהו פצע שמצפה להקשבה שלנו, לראיה, פצע שמחייב אותנו להתערבות, לעשייה, לשינוי. פצע שטומן בחובו תקווה והבטחה לריפוי.